אחרי שמערכת היחסים התנפצה, התחלתי לכתוב במחברת. ניסיתי להבין מדוע רציתי כל כך להרוס את הקשר, לחזור להיות לבד. אפילו שחשבתי שאני הולך על הקשר, בתוכי עשיתי כל מה שיכולתי כדי להרוס אותו.
במחברת:
הצורה לא מוצאת חן בעיני. עם מישהי שאין לי איתה כלום עדיין זה הגיוני בהחלט, אבל עם מישהו שאנחנו אוהבים זה ילדותי להידבק לצורה. אבל זה שוב היה חזק ממני.
מה הסתתר מאחורי זה?
אני יוצא למסע, לחפש תשובה לחוסר היכולת שלי להיות במערכת יחסים ולמבוי הסתום שאני מרגיש לאחר שנים של מסעות בהודו ומגורים בקומונה של יוצאי הודו במדבר, בשיטים. (הדברים מהמחברת כתובים בהטיה).
פוחד שהיא תחשוב שאני לא מרוויח מספיק. שתרצה פתאום מישהו אחר.
מפחד לעשות לה ילדים, להתחתן איתה.
מפחד להזדקק לה. שאוהב אותה והיא לא תרצה אותי.
אז מה הפתרון? או ללכת אל מעבר ל"אני" או להתמסר למישהי ולבטוח שההתמסרות תיצור את הביטחון. כך אמר הרב יובל.
מפחד שהיא לא תעזור לי שאבקש- שאני אשבר והיא תברח.
פחד מהתמסרות כי אי אפשר לדעת מה יקרה. פוחדים "ללכת על זה", ללכת על כל הקופה, כי אנחנו עלולים להפסיד הכל.
וכתבתי:
מה היא בעצם נותנת לי? סקס. ביטחון. אינטימיות. שותפות.
אני פורט את זה לפרוטות ושואל האם זה שווה את ההתמסרות. האם אין בזה "קבצנות". צורך? תלות?
כל הדברים הללו נתפסים כשלילים. (ואולי הם אכן שלילים כשאנחנו עושים הכל כדי לא לאבד אותם וחושבים שאנחנו זה רק הצורך שלנו והפחד שלנו מלאבד את זה.)
בקיצור- לא יכולתי להכיל את כל זה ושנינו וברחתי ממערכת היחסים כל עוד נפשי בי.
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 