מסע פנימי וחיצוני – נדב חייקין בנתור

אז הייתי בן חמישים!! כן כן. זה לא באמת שביום בו נהיים בני חמישים הכל משתנה- אבל אני בהחלט מרגיש שינוי משמעותי. כאילו נפתח פרק חדש בחיים בו אני חייב להיות קשוב יותר לעצמי ולהצליח להבחין מהן הבחירות שלי.

אז כמובן שאין לי סיכום כלשהו לגבי "תובנות רוחניות של גיל 50", אבל אני אנסה לכתוב כאן משהו.

ראשית -אספר שלכבוד יום הולדת 50 לקחתי חופשה של שבוע ונסעתי ליוון עם ראדו חברי הטוב. נסענו לאי לזבוס ויכננו לנפוש הרבה בים, להתפנק, לשתות קצת וגם להגיע מידי פעם למרכז המדיטציות של אושו אשר ממוקם באי.

הגעתי לנסיעה הזו עם כל מיני רעיונות: מה אני רוצה לעשות, איך " צריך" לשלב את כל הדברים ואפילו ידעתי בערך על מה אני רוצה לדבר עם החבר, ובאיזה "תלונות" על החיים אני רוצה לשתף….

אז ביום הראשון קצת טיילנו, וקצת אכלנו וקצת הסתובבנו. אבל ביום השני שלנו שם -גילינו שהמרכז של אושו (קוראים לו "אפרוז") – הוא פשוט מדהים!! היו שם מדיטציות ופעילויות מבוקר עד ערב – ושנינו הבנו שאנחנו מעדיפים לבלות שם את מרבית החופשה. וגם כשכן יצאנו לחוף או לעיר- המחשבה על לשתות אלכוהול היתה פחות אטרקטיבית, בגלל המדיטציות של הערב או של מחר בבוקר – ב"אפרוז"…

אז מה שלמדתי מזה – זה שחשוב לתת לדברים להפתיע אותנו. כמה שפחות "לדעת" מה הולך להיות או מה צריך לקרות לנו. הדברים הם הרבה יותר מפתיעים ומרגשים מהתוכניות שה"מיינד" שלנו עושה.

דבר נוסף – בהקשר לתלונות שתכננתי להתלונן…. בחודשים האחרונים התחלתי להבין בצורה יותר עמוקה את הרעיונות של אברהם היקס לגבי המיקוד בדברים חיוביים. מדובר בעיקר במחשבות על דברים שאינם מושלמים בחיים שלי או על בעיות או דברים שלא נפתרו. הגישה של אברהם מתמקדת בכך שפשוט לא כדאי לחשוב על הדברים הללו ולהתעסק בהם. אני רואה יותר ויותר שכאשר מתעקשים להסיט את תשומת הלב אל דברים שאנחנו רוצים או אל דברים שגורמים לנו הרגשה טובה – זה פשוט הופך את החיים לטובים יותר. כמובן שמתמודדים עם בעיות. (רצוי בעיקר כשהן מגיעות, ולא כשמנסים להירדם בלילה…) אך בשורה התחתונה – תמיד יהיו בחיים דברים פחות מוצלחים או לא מושלמים או תהליכים שהיינו רוצים שיקרו ולא קרו – אך הפיתרון הוא לא לתת לשלילי את תשומת הלב.

אז אם אני מתחבר שוב לשינוי של גיל חמישים – ומחבר את הרעיון של "לא לדעת" יחד עם הרעיון של פוקוס על דברים חיוביים: מה שאני חושב זה שצריך לתת לחיים לקחת אותנו, גם אם זה למחוזות לא מוכרים, או אל עבר דברים פחות בטוחים. אברהם היקס מציע לנו לנוע עם הרעיונות או המחשבות שעולות לגבי דברים שרוצים. כלומר – כשעולה רעיון חדש, לא לתת מקום למחשבות שמסבירות מדוע זה לא אפשרי, אלא פשוט ללכת איתו אם זה נראה נכון. (אולי אפשר לקרוא לזה גם לא להתייחס לפחדים). בכל מקרה אני חושב שהגיל המבוגר יותר מביא אותי לרצון להתמסר באמת ולחיות חיים של תשוקה ושמחה.

לא כתבתי את כל מה שרציתי – אבל בנתיים זהו.. תודה לכם!

נשמע דרמטי נכון? אבל אני חושב שמבחינה רוחנית זה ממש מהפכני עבורי.. בהחלט השינוי הכי גדול מאז גיליתי את סוראן לפני בערך חמש שנים

אז קצת תובנות לגבי זה:

הרעיונות של אברהם ואסתר היקס איפשרו לי לעשות שינוי שמשום מה לא חשבתי עליו קודם: להתמקד במה שחיובי ולעזוב את מה ששלילי. אצל סוראן יש את הקטע של להביע את הרגשות השליליים ואפילו לבכות בשירותים, אבל בסופ]ו של דבר זה לא הוציא אותי ממקום שרואה את מה שחסר בחיים, את מה שלא מושלם. ואז אסתר פתאום שינתה לי את נקודת המבט. אני חושב שזה עניין של מוכנות, כי לפני כמה שנים זה בטח היה נראה לי פשטני מאוד. בגדול לא מדובר על "לראות את הטוב", אלא על רצון להרגיש טוב. ואז זה נהיה פשוט, כי אתה נהיה לא מעוניין יותר בלחשוב על משהו שחסר או שלא טוב אלא על: מה שכן טוב עכשיו + מה שהיית רוצה שיקרה. והשילוב הזה מאפשר לא לוותר על הרצונות וגם לא על המודעות – אלא פשוט להפוך את מה שכאילו חסר, למשהו שאתה רוצה להכניס לתוך החיים שלך. אצל סוראן גם המטרה היא להרגיש טוב, אבל הדרך שלו היא קצת אגרסיבית יותר: לצאת מתוך הנחה שהמצב לא ישנה לעולם ולכן לוותר על התקווה… עם אסתר אתה כאילו עולה שלב ומתחיל לסדר לעצמך את המציאות בה אתה חפץ!!

המלצה לפני ראש השנה: הזמינו יועץ איטום נגד גשם ונזילות

שמתי לב לאחרונה שכאשר לבן הבכור שלי קורה משהו פיסי לא טוב, כלומר נופל לו משהו מהיד, הוא לא מוצא משהו, משהו מתקלקל וכו – הוא מקלל. אומר כוס אמק, וכולו נהיה מיואש באותו רגע.

הלילה קמתי לקחת משהו מהמטבח ובטעות דרכתי על האוכל של החתולה, והוא התפזר בכל המטבח. ישר שמעתי את עצמי אומר "כוס אמק" וגם נהיה מיואש לרגע….

ואז הבנתי שזאת טעות לנהוג כך, ממספר בחינות: ראשית, זה מכניס אנרגיה קשה לי ולאנשים סביבי (כי זה קורה גם כשיש אנשים בבית). שנית זה בעצם להתווכח עם המציאות ולהתבאס מאוד ממשהו שכבר קרה – והרי לרוב לא מדובר בדברים איומים ונוראיים, אלא בדברים הקשורים לאי נוחות רגעית.

שמעתי לפני הרבה שנים מורה רוחנית, שהמליצה לתלמידים שלה, לא להגיד דברים כמו "שיט" או "פאק" כי זה בעצם מחזק את ההזדהות עם מה שקורה לנו, בעצם זה שאנחנו מנסים להילחם בזה ולחשוב שהדברים אמורים לקרות לנו אחרת.

ובשבוע שעבר, חבר שלי סיפר לי על רב אחד גדול, שלא פחד משום דבר. גם אם היה במצב של סכנת מוות, הוא לא חשב לרגע שיכול לקרות לו משהו שאינו לפי התוכנית האלוהית. במצב כזה אין שום חרדה ממה שעלו לקרות ושם כעס על מה שקורה כרגע.

ואז פתאום נפל לי אסימון, והבנתי שבאמת אין מה לפחד מכלום, אין מה להתבאס על כלום, ופשוט צריך לתת לתוכנית האלוהית להתגשם בחיים שלנו ללא הפרעות…

מאמר נוסף שפורסם השבוע

ונאמר אמן!