1.7.2007
פחד מהבלתי ידוע. בעוד אצל אחרים הבלתי ידוע והמאיים, זה הפחד להיות בלי אישה ובלי עבודה, אצלי הבלתי ידוע זה להיות עם אישה ועם עבודה. תקוע חיים שלמים במשרד, בלי לראות אור יום. לכן הפחד למצוא עבודה.
ניר מלחי, מאסטר לטאי צי ואיש עסקים. קיבוצניק מהשייטת שחזר בתשובה
כל החברה שלו שהיו ביפן חזרו בתשובה- חיפשו מסגרת רוחנית ואמרו למה לא יהדות: בדיוק כמוני.
עכשיו יש לו סרטן. ההתבטאויות שלו שהוא חזר בתשובה בגלל היטלר הזכירו לי את עצמי. הוא גם אמר שמדינת ישראל קמה כדי להחריב את היהדות.
זה שהמאסטר עוד מתעקש להוכיח ולהכאיב להורים שלו, זה בעייתי. זה שהדת גורמת לו לחשוב בצורה קיצונית זה בעייתי.
אני חושב שבעצם המשכתי קדימה בזה שויתרתי על החזרה בתשובה. בזה שהבנתי שצריך לחיות חיים מאוזנים ושלא יכולה להיות באמת מסגרת רוחנית- כל אחד עם עצמו. גם הבנתי שלא טוב לפגוע בהורים. לא ניתן לטפס למעלה על ידי דריכה על היסודות וקשה לעזור לעולם כשאתה מכאיב לסביבה הקרובה שלך. אני לא אומר שלא היה צריך לחזור בתשובה. רק שלפגוע בהורים זה לא טוב.
הגדלת תמונות
23.6
כשאין בהירות מלאה עדיף לא לחשוב- וזאת כבר הבהירות המלאה.
מה עזרו כל המחשבות על הזוגיות? חוץ מרגע אחד של בהירות שאמרתי: אל תאמין למיינד, אתה אוהב אותה וזהו.
27 לשישי.
חסר סבלנות. נדמה לי שכולם חסרי סבלנות לכולם. אולי זה גל החום הנורא.
המשמרות שאני עוד עושה מידי פעם בצהרון, על הפנים: אני צריך כבר לעזוב כי עם אשרת הכל התפקשש. בספר הטאו כתוב שאם לאחר נסיון פיוס נותרה מרירות אז לקבל אותה בחיבה את המרירות. אבל לא בטוח שניסיתי כבר להתפייס, אבל נראה לי שבמקרה הזה אין ברירה אלא לקבל את המרירות. בכל מקרה- להיות אחד עם המאעפניות שלי, לא ליצור פיצול, לתמוך בעצמי, לא ליצור אשמה.
חייב להרוג את הרצון שבי לעשות צדק. אם יש צדק בעולם, יבוא אלוהים ויעשה אותו. ואם אין אז למה אני צריך להילחם. להוכיח לאחרים שאני צודק? אני לא מעניין אף אחד, אז עכשיו אני אתבע מישהו כדי להוכיח לו שהוא לא יכול לעשות מה שהוא רוצה? לפעמים כן, אבל כרגע זה סתם מתוך פחד ויאוש.
'חייה חיים אלימים ותמות מוות אלים'. בסוף מישהו עוד יהרוג אותי כשבמקום לברוח אנסה ללמד אותו לקח.
עוד דבר שחייב להרוג בתוכי הוא מה אחרים חושבים. להפסיק להתעסק בשטויות- כאילו שכולם צריכים לחשוב שהייתי העובד הכי טוב בצהרון. לא הכי טוב ולא הכי גרוע, אני אני וזהו.
מספיק לדעת שעשיתי את המקסימום שלי. וזה מה שעשיתי. השקעתי, רציתי, היה לי איכפת, אז איזה עניין יש לי עם אחרים.
נכון שרוצים שיעריכו, אבל למה להסתכל על עצמי מעיניים של אחרים?
21.6 נזכרתי בספר "חלקיקים אלמנטריים" ונהייתי כבד. בספר כתוב "בלב ההתאבדות המערבית, לא היה להם סיכוי". ואז אני נכנס למחשבות על בעד ונגד. חומרנות מול אחריות. להיות כישלון מול להיות הצלחה. רות אמרה שאנחנו משקיעים יותר מידי כוח כי אנחנו נמנעים מלהיות בתוך הדבר עצמו, בתוך התנועה. אולי גם אני חושב יותר מידי ולא נמצא פשוט בתוך התהליך, בתוך האי ידיעה, החיפוש. להפסיק לחשוב יותר מידי ולהפסיק לחשוב בקווים ישרים. להפסיק לחשוב על התוצאה.
אבל זאת בדיוק הסיבה שהקול של האחרים לא מרפה: כי אני צריך להציג ל'אחרים' פתרון!
צריך להציג לאחרים פתרון ובעצם מציג לעצמי בעיה. אני בבעיה. אני הבעיה. אני רוצה שהשינוי יבוא אינסטנט. לא מעוניין במהות של התהליך- קרי לברר מה אני רוצה ומה מתאים לי- אלא רוצה את התוצאה.
התוצאה לא תציל אותי. רק המהות תציל אותי. בחירה במהות, ומשם ללכת אל התוצאה.
כשאמרו לי שזה תהליך שלוקח חודשים לא האמנתי. רציתי ישר את המעטפת, את מה שאני חושב שאמור לקרות.
טנטרה
20.6 התהליך של חיפוש העבודה תקוע : משהו לא ברור לי עדיין. לא מסתדר לי. תחושה מוזרה בקשר לחיפוש. כאילו שאני עושה משהו לא נכון.
מצד אחד אני רוצה להחליט את ההחלטה הנכונה, ללכת על מה שנכון לי, לא לוותר על להקשיב לעצמי רק בגלל שאני לחוץ בכסף. (ובזמן? כמה זמן יתנו לי להתלבט?). לא לקפוץ על העגלה הנכונה. לא לשכוח ממה שיש לי וממה שאני מתכנן.
מצד שני – הקול של אחרים שאומר לי: יאללה תסתום את הפה ותתחיל לעבוד. שוב אתה בודק מה נכון לך, מה מתאים. זה רק יתקע אותך עוד פעם.
אולי הם צודקים, אולי אני צריך לוותר. אני מתעקש על זה יותר מידי.
צריך עבודה וצריך שינוי כיוון מקצועי. אז למה לא לעשות מעשה ולסיים עם כל הסיפור?
אבל למה הקול של האחרים כל כך חזק?
אני מסתכל סביבי ורואה שהרבה אנשים במבוכה. כולם נהיים מאמנים, יועצים עסקיים, יועצים ארגוניים, שיווקיים. כל זה מכסה על העובדה שאין להם ממש מקצוע, או משהו שבא להם לעשות.
העולם של הכסף יצר מצב אבסורדי, שאנשים רוצים להרוויח כסף ואין שום משמעות למה שהם עושים, מייצרים או יוצרים. במקרה הטוב זה מאמנים עסקיים שיועצים לאלו שכן עושים, ובמקרה הרע אנשי שיווק רשתי שרוצים להרוויח כסף רק על ידי זה שישכנעו עוד אנשים לשכנע עוד אנשים.
משהו שהבנתי פתאום על עצמי: להבדיל מאחרים שיועצים לאחרים איך לפתח יצירתיות, איך להצליח בעסקים, אני מייצר דברים בעצמי. צריך להכיר בכך כי זה דבר משמעותי. עושה יש מאיין ולכן זה מה שאני צריך להמשיך לעשות.
מתייעץ עם החברים מה לעשות.
חבר 1- אתה ממשיך להתגלגל עד שאתה נופל לחור הנכון. אפילו אם נראה לך שאתה בעצם מתגלגל לאחור, תמשיך להתגלגל.
חבר 2: כסף זו צאקרה ראשונה. הישרדות, כסף כוח וגם הנאה.
כשאני הולך הרחוב אני רואה את אלפי העסקים הקטנים הפרטיים וכבר יש לי יותר כבוד אליהם.
דבר נוסף מעניין שגיליתי: בהחלט אפשר להרוויח כסף- כמובן אם יש כישורים מינימליים בתחומים מסויימים- השאלה היא רק איזה מחיר מוכנים לשלם בשביל להשיג אותו- מספר שעות, רמת מאמץ, מתח, כמה חרא מוכנים לספוג. בקיצור, יש כסף מסביב ויש הרבה כיווני תעסוקה, השאלה זה הבחירות של האדם והיכולת שלו להתגמש ולהשלים עם הבחירה והשינוי.
עקרונות שאני מפתח בזמן חיפוש עבודה:
1. להגדיל את ההוצאות. גם הורג את הקבצן שבי, גם מבין שאני צריך להגדיל את הנפח שלי בעולם, ואז יבואו גם הכנסות.
2. לעשות את ההפך ממה שאני רגיל. כמו בסיינפלד כשג'ורג' עושה ההפך מה שהוא חושב שנכון – גם אני מנסה לשנות תפיסות והתנהגויות.
3. לנצל יתרונות יחסיים: אני עוד צעיר וחזק. אני גמיש- כלומר בלי ילדים, לא מחוייב לאזור מגורים. ומצד שני- כרגע גר בתל אביב שיש בה הרבה עבודה ללא זמן של נסיעות (יש טוסטוס) וללא עלות נסיעה. אני מכיר הרבה מאנשים מתחומים רבים.
4. לעבוד עם מה שיש- לא בהכרח להתחיל מאפס. לחפש עבודה גם בדברים שאני כבר יודע, שכבר התפתחתי בהם.
עקרונות נוספים שאני נותן להם תשומת לב בתקופת חיפוש עבודה:
1. לסיים דברים כמו שצריך. לתת לישן ללכת כדי שהחדש יוכל להיכנס. לשחרר את מה שדורש שחרור.
2. גם מה ששיחררתי אבל לא סגרתי- להשתדל לסגור. להמעיט משקעים ועניינים לא פתורים עם אנשים ועם העולם.
3. לחשוב רב כיווני ולפעול רב כיווני- לפעול בכמה כיוונים במקביל ולחשוב פתוח, בלי להינעל רק על רעיון אחד.
4. לסגור כל "חלון" שפתחתי- פניתי למישהו בבקשת עזרה- להודות לו, או לחזור שוב לבדוק.
5. לדעת לוותר על מה שצריך , להתעקש על מה שנחוץ ולעשות את מה שנכון.
6. להפריד בין עיקר ותפל: להשתדל להשקיע פחות אנרגיה בדברים מיותרים ולהשקיע מספיק במה שחשוב.
החזרי מס
: תמיד חשבתי שהכאב זה בגלל שאני לא יודע לקבל. אבל אתמול חשבתי שאני בעצם די יודע לקבל. הכאב הוא אולי בגלל שכשקיבלתי זה בא ביחד עם זה שחנקו אותי.
דיברתי עם רות על הכאב. "אנשים לא כל כך ממהרים לוותר על הכאב שלהם" היא אמרה.
ההתייחסות שלי לכל התהליך של מציאת עבודה כקרב או כמלחמה, הוא ההמשך של הסתכלות על החיים כמו מלחמה. אבל החיים הם לא מלחמה. הם לא מלחמה כי אף אחד לא נלחם איתי ואני לא ממש מעניין אף אחד. אבל בעיקר הם לא מלחמה, כי את המלחמות אני יוצר, את תחושת חוסך הביטחון, את חוסר האמונה באנשים מצד אחד ומצד שני אמונה מוחלטת בכך שהאנשים עצמם יכולים לפגוע בי. שום הרפיה. שום הבנה אמיתית שאני בידיים של החיים. של אלוהים. צריך לחפש עבודה ולפעמים צריך להיות חזקים ולפעול בצורה מדויקת, אבל עדיין- בחיים צריך קודם כל לקבל את מה שמגיע וקורה. זאת לא מלחמה, והתוצאות לא רק בידיים שלי, ובטח לא בידיים של האנשים סביבי. כשאושו אמר לנו להיות קלילים ולסמוך על החיים הוא כנראה ידע על מה הוא מדבר.
המלחמה היא הכאב שאני נושא בתוכי.
בתים למכירה טבעון
13.6.2007
נזכרתי שפעם בארוחת ליל שבת, אורח מחו"ל ביקש שאספר לו קצת על היהדות. תרגמתי לו, קטע של לוינס על היושבים בבתי קפה- שהם "'לא –מקום' ב'לא- חברה'. ועל היהדות שלא מאפשרת אנשים השקועים בעצמם.
ראדו אז הפתיע אותי והסביר לאורחים שלוינס פשוט היה בשואה, ולכן מסתכל על הדברים בצורה קיצונית.
אני אז מאוד הופתעתי, וממש לא הבנתי את ההקשר….
כיום אני מבין שזו הפוסט –שואתיות שלנו, שגורמת לנו לחשוב שאסור לנו להנות.
התיאוריה של לוינס קסמה לי: לשים את כל העולם לפני האגו שלי.
לוינס יוצא נגד זה שלאנשי המערב אין את ה'כיוון הנגדי', של לדעת שהם 'עפר ואפר'. שהם הולכים למות. שיש משהו גדול מהם. הם רואים רק את המציאות הגסה –את הרצון שלהם לעשות כסף, לצבור כוח ותחושה טובה.
אז אני נבהל פתאום שגם אני אאבד את ה'כיוון הנגדי'.אתחיל לעבוד, 'לפרנס' ואז אשכח את המהות. אבל אז אני מבין שלי היה רק 'כיוון נגדי'. לקחתי את הדברים של לוינס באופן מוחלט. לקחתי אחריות על העולם. (בדמיון שלי): אני אהיה כמו לוינס. אני אהיה הכיוון הנגדי של כולם.
האם אני יכול להיות כיוון נגדי בלבד. האם אני יכול להביא גאולה לאחרים, מבלי לאזן את עצמי? מבלי להיות כמו כולם?
אבל למה הסריטה הזאת?: למה בכלל אני צריך להביא גאולה לעולם?!!
(ואז שוב עולות שאלות: אז מי יעזור לעולם? מה יהפוך אנשים לקהילה. מדהים כמה שכבות של התנגדות יש בתוכי- סירוב להיות סתם מישהו, להיות נהנתן חסר אחריות.)
מנסה לשבור בתוכי שכבות על שכבות של התנגדות: פחד מהיתקעות. מלהפוך רגיל, משעמם.
החברויות שלנו התבססו על זה שאנחנו "מעניינים". צעירים ודינמיים.
למרבה האבסורד, כל עוד לא משחררים את הרצון להיות מעניינים, אז הולכים ושוקעים. לא מעיזים להתמסר.
דווקא אם מתמסרים ומוכנים לוותר על הכול, ומסתכנים בלהיות רגילים ומשעממים. בלי חברים, בלי ריגושים…- רק אז אנחנו גדולים!
שכל אחד יעניין את עצמו! שאשתי תהיה משעממת! (כאילו).
במחברת:
אתמול רציתי פתאום רק לנוח. קצת לשכוח מעצמי. בלי תובנות שירוממו את מצב רוחי.
אבל.. פתאום ראיתי שאצבעות הידיים שלי סגורות. מכווצות .מפחדות להרפות? לתת?
חייבים ללמוד לשחרר את כף היד….
קידום באינטרנט נדל"ן
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 