מסע פנימי וחיצוני – נדב חייקין בנתור

הקשר שלנו בסימני שאלה גדולים. קשה לי להתמודד עם הלחץ. עם התחושה שהאהבה מותנית, שאני לא אהוב , לא מקובל ללא תנאי…

במחברת:
אני צריך להיות גבר, להביא צייד לספק את האישה וגם ליהנות מזה שהיא דואגת לי.
האחריות היא על הגבר ויש כאן כאילו סתירה: להיות חזק, ומצד שני שידאגו לך. אבל זה הניגוד שאני צריך להכיל. אני הייתי ההפך- חלש ולא מוכן שידאגו לי. הדאגה של ההורים החלישה אותי.
להיות גבר זה לתת לאישה זמן. לחזר אחריה אבל גם להראות שאני לא תלוי בה. ממשיך בשלי, אבל מידי פעם דורש את שלי. רוצה לקבל משהו בזוגיות.

במחברת:
אבל להיפרד עכשיו זה עיכוב, זה שוב ללכת אחורה.
לא כדאי להיפרד ואחר כך להצטער שלא עשיתי מה שיכולתי כדי שהקשר יצליח.
למה לא להחליט שזה מצליח? למה לא להגיד" אני אוהב אותה. אני רוצה להתחתן איתה, ואני רוצה למצוא עבודה מסודרת".?
אבל: כל כך קשה לי להכיל את הרגעים של חוסר התקשורת בינינו.
התרפיסטית אמרה שתמיד תהיה בי קצת שינאה לנשים ושתמיד תהיה תחושת נטישה ובעקבותיה כעס.
צריך להסכים להכיל את זה. לא להגיד שוב שאם זה בעייתי אז אני מעדיף שוב להיות לבד עם עצמי. להסתגר במקום נוח.
בסופו של דבר הרי הכעס הזה נמצא בתוכי. מערכת יחסים רק מעלה אותו אל פני השטח. האינטימיות גורמת לפצעים להיחשף. אולי היא מבריאה אותם? אני כבר לא יודע. פעם הייתי מטיף לאנשים ומתנהג כאילו אני יודע מה יבריא את הפצעים. היום כבר אין לי מושג.

בספר הטאו כתוב ש"אנשים נוטים להרוס את הדברים, רגע לפני שהם עומדים להצליח".
מדהים שבמחשבה כבר הלכתי למכור הרבלייף "רק בשביל הכסף", אבל את עצמי- את היכולות שלי בתנועה ובכתיבה- אני פוחד למכור.    כאילו שאני לא יכול באמת לקבל כסף עבור הדברים שאני אוהב? או חושב שאני לא מספיק טוב? או שהכסף הופך את הדברים ללא טהורים?
אבל בשיעור, רות אמרה: "תעבדו עם מה שיש, זה כל מה שאני מלמדת". והבנתי שאני צריך לכתוב וללמד. להעיז להביא את עצמי לעולם וללכת למקומות שאני חזק בהם, פשוט לא רציתי להתחייב אליהם, אבל עכשיו אולי כבר כן.

ר'אמר אתמול שהכיוון הנגדי מגדיר אותך, המגבלה. הגבול נותן צורה- הופך אותך ל"ביחס" למשהו אחר. זה כבר לא רק פנימיות, זה החיים עכשיו נתקלים בי ודורשים תגובה, פעולה. האם אתה גמיש, חזק, מוכן לפעולה. מוכן לצאת למלחמה.

אבל המתח קיים – כי גם אני וגם בת זוגי רוצים כבר תוצאות, רוצים לראות את הפיתרון לכל המצב הזה

אזשוחחתי קצת עם אלוהים. אמרתי לו בסוף: "עשה בי כרצונך!"
"אני רק רוצה שרצונך ייעשה"  שום דבר  מלבד זה. את הכל אני מקבל.
התמסרות היא ללא תנאי. היא מוחלטת.
"אני מתמסר כי זה הדבר הנכון לעשות. גם אם הפירות לא כל הזמן ימצאו חן בעיניי.
פפאגי אמר- תהיה בלתי ראוי לעולם הצורות. חוץ מלהתמסר,אני לא צריך לעשות שום דבר שאינו אני. להיות בלתי ראוי ולקבל את זה באהבה.

אז אני מחליט להתחיל לכתוב : עובר על כל המחברות שלי, בהן כתבתי תובנות בזמן הנסיעות הארוכות באוטובוסים- לעבודה בצהרון וחזרה .    מסתגר בבית שבוע ומנסה להוציא מהן את הסיפור שלי, את כל מה שעבר עלי בשנתיים האלו. לספר את הסיפור שלי, של המעבר מהרוחניות המוחלטת, שיטים, חזרה בתשובה וכו, אל תחילת ההתבגרות והנסיון שלי לחזור לחיים.
במחברת:

אני אספר את הסיפור שלי. לא כי הוא כזה מיוחד, אלא כי אחרים לא סיפרו את שלהם. ואני רוצה לחלוק את מה שעובר עלי.
כל השנים האלו, מאז שהתחלנו לחוות חוויות רוחניות כל כך נפלאות, ומאז שנהינו פתוחים ולמדנו על אינטימיות וכנות- שיתפנו אחד את השני יותר מידי. הקאנו אחד על השני את כל הסרטים שלנו, כל הבעיות שלנו, וגם כל התובנות וההבנות.
עכשיו כשאני בקשר, ושומר על האנרגיה בתוך הזוגיות, אני מבין שזה היה מוגזם .זה לא בריא לספר יותר מידי, לא בשביל המספר ולא בשביל זה שמספרים לו. צריך להיזהר מלהתערבב בין אנשים….

לא למשוך אנשים לשיחות תרפיה בעל כורחם- כי ככה אני עוצר את הזרימה של התהליך שלהם ועוצר את התהליך שלי, תוקע גם את עצמי.

אתמול הסתכלתי ברחוב עם סיגריה של לפני השינה. מתחת לבית שלנו חנתה מכונית נוצצת (כזאת חדשה, מליסינג) ואני פתאום שוב התכווצתי- הבנתי כמה אני רחוק מזה שפשוט תהיה לי מכונית. מכונית פשוטה כמובן. שלא לדבר על בית. שוב ניסיתי להבין איפה הייתי כל השנים האלו ואיך לא עלה בדעתי שאני צריך כסף.
גרי אמר שזה פשוט מאוד- לפרנסה יש מחיר, ואני פשוט לא רציתי לשלם אותו. אבל העניין הוא שכמעט שכחתי לשמור על כיוון נגדי לרוחניות, לפנימיות. מזל שאני עוד צעיר ושהכיוון הנגדי עוד קיים איכשהו ובעצם הדברים שנראים כל כך רחוקים- מכונית וכו- הרי הם לא כל כך רחוקים, רק צריך לעבוד בעבודה קבועה. אבל אני רואה שבתוך תוכי זה עוד מפחיד אותי.
אבל אפילו אם נניח שאני חוזר עכשיו לקיבוץ- אז אני ברחתי מהתמודדות- בגלל שלא עברתי דרך הקושי עד הסוף- לא התלכלכתי במרוץ החיים. קצת קייטרינג בקיץ הקודם, כשגם ככה אף אחד לא ראה אותי ולא חיכה לי בבית.

ס' אומר שבמובן הרוחני אנחנו לא הפירות של המעשים שלנו- אבל במציאות אנחנו כן. אני לא רק המהות של עצמי, וגם לא רק התובנות שלי והשקט והרוחניות. אני גם –הלכה למעשה- התוצאות שהשגתי, הבחירות שבחרתי והדברים שעשיתי עד היום.
לא רציתי לשם את המחיר- אבל בעצם לא עשיתי את מה שאני מסוגל. זו עצלנות ופינוק לא לעשות את מה שאתה מסוגל לו. לא להתבגר ולא לתת באמת.
אז עכשיו אני בוחר להתבגר. להתפרנס. להקים משפחה.

במחברת:
אולי מזה רות חוששת: – מזה שפתאום אני מחפש עבודה. שמרוב רצון להתבגר- שוב לא אתמסר. שאחשוב שבגלל שאני מתמסר לאישה אז זה בסדר לזנוח את ההתמסרות  האחרת: נקרא לה ההתמסרות לגורל- לגורל המקצועי.
"אתה חייב לשמור על קשר עם התנועה", היא אמרה.

זה גם אומר שצריך לדעת מה הדבר שאליו מתמסרים . לא להתמסר למשהו שמשאיר מאחור את העולם הרוחני. את עצמי. לא לחזור לצורות מחשבה אלימות, שטוחות ורדודות. מה הרווחנו אז?

יציבה השכרת רכב בחו"ל

צריך להתמקד : אני מוחק מקורות החיים שלי חורים שחורים: הנסיעות הרבות להודו, התקופות בארץ ללא עבודה, שיטים והשנה שלקח לי לחזור משם למרכז. אנשים שאני מתייעץ איתם מסבירים לי שאני חייב לדעת מה אני רוצה. איזו עבודה אני מחפש. ואפילו כמה שעות אני מוכן לעבוד ואיפה. זה בסדר לחפש עבודה שתכניס כסף, אבל צריך להגדיר את המטרות. האם זו קריירה חדשה לחלוטין, האם עבודה שרק תהיה בצל התהליך של התפתחות עם התנועה. הרי כל דבר דורש התפתחות שונה. כנראה שאי אפשר רק לקוות שזה יקרה במקרה ושהעבודה המתאימה בדיוק תגיע, צריך לכוון אל הדבר שרוצים.

ואז נופל האסימון:
להתמסר לחיים! התמסרות מוחלטת לחיים. ללכת על הכל, ולא לשמור דבר לעצמי. לסכן אפילו את המקום ה(כאילו) גבוה של "אי- ההזדהות".

כי בסופו של דבר, האתגר הגדול אינו 'לא להאמין לאשליה', אלא: 'כן להאמין לאשליה'
אחרת כל הזמן יש 'הולד בק', עצירה עצמית. כל פעם שאני מתחיל לעשות משהו ומתייחס לזה ברצינות, אני פתאום מפסיק ונזכר ברכיב האשלייתי שבו.

וכשמאמינים באשליה אז אסור למצמץ. אני חייב להאמין באמת שאני אוהב, להאמין באמת שאני חייב למצוא עבודה, שאני צריך להעמיק, להתקדם.
אם אני ממצמץ ,אני כאילו שובר את האשלייה, אבל בגלל שהיא כל פעם חוזרת, אני נשאר תקוע.
לכן חייבים להציב מטרות וללכת עליהן בכל הכוח.
(אם בכל זאת יבוא לידי ביטוי הידע הרוחני- אז כך: שלא יהיה איכפת מהפירות- זה הידע האמיתי. לעשות את מה שהוחלט ומה שדרוש, מבלי להיות תלוי בתוצאה.)
זה כמו לשחרר אותה בתוכי ואז בחוץ ללכת על זה באופן מוחלט.

ההבנה על להתמסר לחיים מפוצצת אותי. וגם יוצרת בהירות:
"עד שאתה מתבגר ומתמסר, הכל נראה מאוד מורכב. אחרי שאתה מתמסר ועושה את מה שנדרש- הכל מאוד פשוט. כאילו נתתי לדבר אחד משמעות- לחיים- וכל הזוטות לא מדאיגות. ואז אפשר למלא מחדש את החיים במשמעות. אם אני רוצה לעשות קידוש אז אני עושה, אבל זה לא חייב להעיד עלי משהו. כל עוד לא בחרתי בחיים- כל דבר היה אמור להעיד מי אני, ולכן היה משמעותי, כבד.

אני מבין שבשביל למצוא עבודה, אני צריך להתחזק ומתחיל לרוץ בפארק.
קובע תור לרופא- כדי לטפל בבעיות בקיבה שאני גורר כבר שנה. אני חושד שמתגורר אצלי בבטן איזה חיידק קטן ועקשן, שטורד את מנוחתי. בתוך העומס המדומה שהיה לי בחיים- לא טיפלתי בזה כמו שצריך.
עכשיו אני מבין שזה הכרחי. דווקא שאני משקיע יותר זמן בחיפושי עבודה ונהיה יותר עמוס- חייבים לזכור מה הכי חשוב ומה הם היסודות שעליהם אני רוצה לבנות את המבנה החזק.