החלטתי שוב לשנות את שם הבלוג. השם הישן "בית חדש לכתיבה" כבר לא כל כך רלוונטי כי כתיבה כשלעצמה היא כבר פחות העניין שלי. אני יותר כותב את הרהורי ליבי ומספר חוויות מהמסע הפנימי שלי
אי לכך – אני אקרא לבלוג מעכשיו "בלוג המסע הפנימי והחיצוני שלי" ומקווה שזה יהיה שם שיותר יהלום את הבלוג
שלכם,
נדב
אתר נוסף שלי – בם ביקורת מבנים
האחריות שלנו לחיים של עצמנו – ומה הקשר לבחירות המתקרבות:
אחד האלמנטים החשובים ביותר בהתבגרות שלנו ובהתפתחות הרוחנית שלנו היא לקיחת אחריות מלאה על הדברים שמתרחשים בחיינו. דברים מפסיקים "לקרות לנו" או "ליפול עלינו" ובכל סיטואציה בחיים שלנו אנו כבר בוגרים מספיק כדי להבין מהו החלק שלנו ומהי האחריות שלנו לגביה.
האחריות הזו מאפשרת לנו להפסיק להיות קורבנות שהחיים אינם הוגנים איתם, אנחנו מחליטים להפסיק להתלונן על הדברים שקורים לנו ולהפסיק להאשים את הסובבים אותנו (ילדים, אישה, הורים, עמיתים בעבודה) על כך שהם נוהגים איתנו בצורה שונה ממה שציפינו….
ואף על פי כן – אנחנו גם לא חייבים לחכות שהדברים הלא טובים יקרו לנו ואז להתאמץ לקבל אותם. חלק מהאחריות ומהבגרות היא גם היכולת לומר בצורה ברורה מה אנחנו רוצים, מה מתאים לנו ומה לא מתאים. ולבסוף: לפעול כדי לקבל את מה שאנחנו רוצים, להיות מוכנים לנקוט עמדה ולומר את דעתנו בלי לפחד.
אז איך כל זה קשור לבחירות: רבים מאיתנו נוהגים לחכות ליום שאחרי הבחירות ואז להתלונן על התוצאות שלהן.
אז רגע לפני שיגיע השלב בו צריך "לקבל" את התוצאות ולא להתלונן עליהן – אפשר לפעול כדי להשפיע על התוצאות:
מחר יום הבחירות ואני חושב שכל אחד מאיתנו יכול לעשות משהו קטן כדי לסייע בכך שלא נמצא את עצמנו עם אנשים שלא ממש דואגים לטובתנו: במשרד החינוך, במשרד האוצר, במשרד הבריאות או בראשות הממשלה.
לפעול כדי להשיג תוצאה, אפילו אם לא בטוח שנצליח. בלי להאשים ובלי לפחד. זה הכיוון….
במהלך 20 השנים האחרונות פסעתי בדרכים רוחניות שונות ומגוונות. איני מתיימר לומר שהייתה בהן עקביות כלשהי או שהמטרה הייתה ליצור איזו תמונה כוללת. לא. זה פשוט קרה ככה.
מה שכן היה איתי בכל השנים האלו זו השאלה התמידית אותה חקרתי: כיצד מתבצע שינוי. אצלי ואצל אחרים.
מה מאפשר לאדם מסויים לעבור טרנספורמציה בנקודה מסויימת, ובנקודות אחרות להישאר תקוע שנים.
מה מונע מאנשים לעשות שינוי טרנספורמטיבי מקיף ומה מאפשר את זה?
יש רגעים שנדמה לי שאני יודע את התשובה ויש רגעים שכואב לי הראש רק מלחשוב על זה.
חלק מהתשובהנשמא בכך שזה כנראה צירוף של דברים.
בשיחה שניהלתי עם חבר בפייסבוק כתבתי לו כך:
אני כן נוטה לפצל את הדברים: הפסיכולוגיה או התרפיה מאפשרות לך להבין את הדברים בצורה טובה יותר. לדוגמא אני עשיתי שוב את הפריימל לפני שנתיים והבנתי דברים חדשים ותובנות חדשות. אבל איכשהו השינוי הרוחני לדעתי קורה ב ב"לבל" אחר, שבאמת לא קשור לאמונה או לדת. אפשר לקרוא לזה מזל או חסד לדעתי. ואז פתאום התובנות הפסיכולוגיות הופכות לחלק ממך. ככה זה בחוויה שלי
במה מדובר:
שינוי פסיכולוגי מאפשר להבין את הדברים בצורה בהירה יותר. אך האנרגיה של השכל היא אנרגיה חזקה. וגם "להרגיש טוב" או "לקבל את עצמך" נמצאים לעיתים בסקאלה של הראש, המיינד או המחשבות.
לעומת זאת – היכולת לראות את האחר, או להיות עם לב פתוח קשורים לאיזושהי טרנספורמציה שהיא גם אנרגטית וזו אולי הסיבה שהיא לוקחת יותר זמן.
אולי זו הסיבה שדברים רבים שלכאורה הבנתי כבר בגילאים צעירים – לא ישבו במקום כי בעצם לא הייתי מוכן אליהם.
בשנתיים האחרונות -מאז שחגגתי 43, אני מרגיש שינוי שעברתי. ואם נהיה רוחניים לרגע -אין זה מפתיע שבשנים אלו פגשתי שני מורים גדולים:
ניצן – שמלמד את החיבור לגוף ואת החיבור האנרגטי
וסוראן – שמסביר את הפסיכולוגיה של התהליך.
שוב – מעולם לא טענתי שיש דרך אחת , אבל אצלי השילוב הזה יצר סוג של חסד שמאפשר לי להבין את הדברים טוב יותר ולראות מעבר לקשיים, לתלונות ולפחדים.
כמובן שזה נבנה בהדרגה, ומאז גיל 40 "חזרתי" לעבוד על עצמי ולשנסות לשפר את חווית החיים שלי.
אמשיך בקרוב
– לאחרונה התחלתי להאזין לשיחות עם "סוראן" – ישות כלשהי שהתכנים שלה מועברים בתקשור על ידי בחור ישראלי בשם שי גרברז.
כבר עכשיו עולה בי רצון כלשהו להסביר ש"אני לרוב לא מתחבר לתקשורים" בלה בלה בלה… שאני דווקא בדרך כלל בחור רציני וארצי. ולא ממש מאמין שיש בכלל ישויות בחוץ לעולם שלנו וכו וכו…. אבל – למרבה השמחה , אני לא מאזין לקול הזה בתוכי, ואני מסוגל פשוט להאזין למילים של סוראן וללמוד מהן. בלי שום צורך להגדיר את עצמי ביחס אליו ובלי צורך לחשוב מי הוא ומה הוא.
וכשחשבתי על כל זה – נזכרתי בשנת 1998, לפני 20קצת יוצר מעשרים שנה, כשהגעתי במקרה לאשרם של אושו בהודו. המוני ישראלים חלפו אז ליד האשרם והסבירו לי ולאחרים ש"לאושו היו 50 מכוניות רולס רויס" ו"היו לו המון שעוני יהלומים" – ולכן הם לא חושבים שכדאי להיכנס לאשרם. הם גם הסבירו שבעצם זה שמבקשים כסף בכניסה לאשרם -מצביע על כך שזה לא רוחני….
אני למזלי פגשתי שם באשרם אנשים אחרים, אנשים ששאלו אותי אם אני רוצה לקבל את מה שנותנים כאן או שאני מעדיף להחזיק בדעות וברעיונות הישנים שלי…. למרבה המזל – ברגע ההוא הייתי מספיק אמיץ כדי לשים את עצמי בצד ופשוט להיכנס לאשרם ולקחת משם את מה שאני יכול.מה זה בעצם אומר? זה אומר שאנשים מעדיפים להישאר כבולים על ידי רעיונות ישנים ודעות שנקבעו מזמן, מאשר לוותר עליהם ולאפשר לעצמם להשתנות. אנשים מעדיפים את הביטחון של חוסר השינוי, אפילו אם פירושו המשך הסבל. אני באמת מבין מדוע- זה מפתה להמשיך לחשוב על עצמנו שאנחנו מיוחדים, שאנחנו אחרים ולא כמו כולם, ושיש לנו חשיבה עצמאית.
כמובן שהאמת היא הפוכה, אך לנו קשה לראות שהמחשבות הללו – שאנחנו תופסים בייחודיות לנו – "הושתלו" אצלנו על ידי מישהו אחר.
סוראן מפנה למאזינים שלו שאלה ומציג שתי אפשרויות:
אם אתם לא מאמינים בגלגולים וחושבים שבאתם לגלגול אחד – אז יאללה: תחגגו, תשתחררו ממתח ומרעיונות שלא עושים טוב
וגם אתם כן מאמינים שממשיכים להתגלגל כל עוד סובלים – אז יאללה- תנסו להפסיק לסבול.
כשהייתי צעיר יותר הייתי מנסה לשכנע אנשים לוותר על הרעיונות שלהם ולאפשר לעצמם להשתנות. הייתי משתמש בדימוי של קרישנמורטי: דמיין שהבית שלך עכשיו בוער. האם תתחיל לקחת כל מיני חפצים או שפשוט תקום ותברח. הרעיון הוא שאם אין ברירה אז אתה מתייחס למה שחשוב לך. אבל בכל זאת רוב הזמן אנחנו בוחרים להחזיק במחשבות, רעיונות ודעות שאספנו.
המון מהדעות האלו – קשורות לדרך מה אנחנו רוצים שיראו אותנו, למה שאנחנו חושבים שחושבים עלינו וכו. וזה מושרש כל כך עמוק אצלנו, שמאוד קשה לנו (לי לפחות) לספר למישהו על משהו מדהים שפגשנו או שקרה לנו בלי להתנצל
אז אני לא מתנצל ופשוט ממליץ לכם להקשיב לסוראן. מילים חכמות של אמת
הי
החודש מלאו לי 43 שנה . נולדתי בקיבוץ מעגן מיכאל. בגיל 23 עזבתי את הקיבוץ ונסעתי להודו.
כלומר בדיוק לפני 20 שנה השתנו חיי והתחלתי את החצי השני של החיים שלי…
בשנת 2000 חזרתי לישראל, לאחר מספר שנים בהן 'נתקעתי' בהודו.
בארץ התחלתי ללמוד תנועה, אצל מורתי, ומאז אני לומד אצלה ומלמד שיעורי תנועה לפי דרכה.
בשנים הללו למדתי תנועה גם בסמינר הקיבוצים, שם סיימתי תואר ראשון בהוראת תנועה. כמו כן הושפעתי מדרכו התנועתית של אריה כלב ומעקרונות הלימוד של שיטת פלדנקרייז ושיטת אלכסנדר.
בנוסף, אני עוסק בכתיבה, ופרסמתי שני רומנים, שראו אור בהוצאת "ספריית פועלים". הרומן הראשון הוא "האם עד כאן?" שראה אור בשנת 2001, והרומן השני, "צריך הרבה אהבה", ראה אור ב2004.
העבודה התנועתית, כמו גם הכתיבה, מתמקדת בצורך שלי לשתף אנשים בעולם הפנימי שלי, על מנת לאפשר להם לבטא את עולמם הפנימי בצורה בהירה יותר.
בשיעורי התנועה, מצליחים המשתתפים לשנות הרגלי יציבה, לחוות קרבה לעצמם ולהתחבר לדימויים ומחשבות שלא היו רגילים אליהן.
המורה הגדולה ביותר בה נתקלתי בחיי ולה אני חב את כל הכשרתי המקצועית וחלק רב מהתפתחותי הרוחנית היא רות. כבר שנים שאני לומד אצלה ועדיין רחוק מלסיים. אין עוד מורה כמוה בתבל.
נוסף ממנו הושפעתי רבות הוא ניצן שסייע לי רבות בהבנה של תנועה הגוף.
מורה גדול שהשפיע עלי אף שמעולם לא פגשתיו הוא אושו. פגשתי את אושו בגיל 23 כשטיילתי בהודו. מהרגע שנכנסתי לאשרם שלו השתנו חיי ומאז העולם הרוחני הוא חלק בלתי נפרד ממני.
מידע על ברזי כיבוי אש והידרנטים
היום נפתח בקרית טבעון פסטיבל שייח אברייק 2018.
השנה חשבתי שאצליח להגיע ליותר אירועים בפסטיבל ולעשות חיים.
אבל איפה אני ואיפה הפסטיבל.
בשמחה רבה נהייתי אבא לחמישה!!!. נולדו לנו תאומים בן ובת ומכיוון שהיו לנו 3 בנים אז עכשיו אנחנו חמישה.
טיפול בתאומים כידוע דורש יותר התגייסות, וזה באמת משמח אבל על הפסטיבל שוב אצטרך לוותר.
מצרף לכם קישור למידע על הפסטיבל בפייסבוק
https://www.facebook.com/SheikhAbreik/
תבואו, תהנו ואולי תתפסו אותי באיזה רגע של טיול עם המשפחה.
מחשבות שעלו בי בעקבות קריאת הספר הנני -ספר חדש מאתר ג'ונתן ספר פוייר
את ספרן פוייר אני מכיר כבר מאז הספר הראשון שלו, "הכל מואר" שיצא בשנת 2002 ולדעתי היה ספר משובח ומצחיק.
אחר כך הכרתי גם את אשתו ניקול קראוס, וגם את הספרים שלה מאוד אהבתי
הספר הזה הוא קצת ספר על הגירושין שלהם וקצת ספר על אינטימיות ועל העדר אינטימיות במשפחה שחיה שנה אחר שנה סביב גידול הילדים, עבודה וניסיון של כל אחד מבני הזוג להתפתח ולמצוא את הקול שלו בתור תהליך של התבגרות והשתנות.
לדעתי זהו ספר נפלא שכיף לקרוא בו והוא גם עורר בי מחשבות על החיים שלי ועל מה חשוב לי בחיים, וגם מאוד מהנה וזורם בקריאה.
הספר מציג את הקושי של הגיבור לחשוב את עצמו מול אשתו ומול הילדים וכך הוא בעצם הולך ומתרחק מהם עד שהוא בעצם נותר לבד, אחרי גירושים כואבים וללא יכולת ליצור קשר חדש.
אני לא יודע אם שמעתם, אבל בפסח היה כאן בטבעון פסטיבל גדול בשם פסטיבל שייח אברייק. בפסטיבל השתתפו אלפים והוא . היה מבוסס על יצירה עצמאית של תושבי טבעון והסביבה (עם קצת חיזוקים מבחוץ). מה שהיה במסיבל זה עשרות הופעות, עשרות סדנאות, מסיבות בבתים פרטיים, מופעי רחוב, אקטיביזם, תערוכות וכל מה שאפשר. אני לא ארחיב על הפסטיבל -אבל מאז קרית טבעון בפריחה ובשגשוג. תרבותי ורוחני
כעת התחיל שבוע הספר וגם כאן מורגשת השפעת פסטיבל שייח אברייק: : בספרייה החליטו לא להביא ספרים מבחוץ למכירה אלא למכור ולהציג רק ספרים תוצרת תושבי הקריה.
בנוסף לכך מתקיימים במהלך שובע הספר אירועי תרבות מיוחדים בחינם, ואפילו מסיבה לילית בספריה והופעות מיוחדות ומופלאות.
עבדכם הנאמן, אשר פירסם בעבר שני רומנים בהוצאת ספריית פועלים, ובשנה שעברה ספר נוסף בהוצאה עצמית – שמח על ההזדמנות. הבאתי את הספרים שלי לספרייה ואני מציג אותם לראווה.
אני לא יודע אם יקנו -אבל זה בכל זאת נחמד להציג דברים שעשיתי כשהייתי צעיר יותר.
בכל זאת עברו 16 שנים מאז הייתי "הבטחה צעירה" והוצאתי ספר ראשון בגיל 26.
מה נשאר מזה? ברמת הספרותית לא הרבה. אני מקווה שבמישורים אחרים כן….
אז שיהיה לי בהצלחה ושקריית טבעון תמשיך בפריחה התרבותית.
המלצה למתנה לראש השנה – שוברים למסעדות באתר הזה
תמונה של עטיפת הספר השני שלי "צריך הרבה אהבה"
אחרי שנים שהם אני מתנגד למקום בו אני נמצא: המקום הזה של גידול ילדים שלוקח המון זמן ואנרגיה, והמקום שלי שנאלץ להתפרנס מעבודה שלא הכי ממלאת את הנפש.
אז כבר 8 שנים אני בהתנגדות גדולה למקום הזה וכל הזמן רק מחכה להצלחה שתבוא בתחום התנועה וללחץ מהילדים שירד קצת.
אבל יש משפט נורא שחוק שאומר: "מה שמתנגדים לו, נשאר". וישנה עייפות נוראית שהתפתחה אצלי מהמקון הזה של המתנה למשהו אחר שיקרה.
אז יום אחד, לפני שבועיים, החלטתי שאני קודם כל מקבל את המקום בו אני נמצא. שקודם כל אני נרגע לתוך המקום שלי. שאני נמצא בתוך המקום שלי. לא יותר ולא פחות .
אמנם קלישאות -אך כדרך כל הקלישאות -מבוססות רק על עובדות…..
אז שיהיה לי בהצלחה, ובמנוחה וברוגע. ושאמצא את הדרך גם לעשות את מה שאני אוהב ללא מלחמה – מתוך המקום בו אני נמצא.
שמונה עשרה שנים עברו מאז השתתפתי בהתרגשות רבה בסדנת הפריימל פילינגס באשרם של אושו, בעיר פונה שבהודו.
הייתי אז בן 23 וממש רציתי להשתחרר מדפוסים של התנהגות שאולי אינם שלי, ומדברים שמונעים ממני לחיות באושר.
השנים עברו. במובן מסויים חייתי באושר גדול יותר מאשר בשנים שלפני שגילי את עולם הרוח ואת אושו ואת האפשרות להקשיב לקול הפנימי שלי.
ומצד שני, כבר שנים ארוכות אני גם מרגיש שאני לא מצליח להיות ממש מאושר כפי שהייתי רוצה ולא מצליח להקשיב לעצמי בצורה שהייתי רותה. נאמר זאת בלי בושה: אני מרגיש זאת מאז שנולדו לי הילדים. מצד אחד מתנה גדולה שלא הייתי מוותר עליה ומצד שני – קושי להיות במקום ששוב כאילו מכריחים אותי לעשות דברים בשביל אחרים. לשים אחרים לפני הצרכים שלי וכו וכו.
גם בשבוע הבא, בגיל 41, אני הולך שוב לאותה סדנא. זה לא שאני מצפה שפתאום ייפתרו כל הבעיות, אבל אני חושב שזה יכול לעזור לי ללראות קצת יותר טוב מי נהייתי עבור ההורים שלי, מי אני באמת מתחת לדמות שהפכתי להיות בתור ילד קטן, מה אני רוצה היום ואיך אני יכול להגשים את עצמי גם בתור בעל, בתור אבא ובתור אדם בוגר.
אז שהיה לי בהצלחה
שנה טובה לכולנו
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 