ארכיון מחבר: nadavben

מורה לתנועה, מטפל בבעיות יציבה

להיות סניאס של אושו, בעד ונגד

נובמבר 21, 2013 – 9:54 am

קטע שכתבתי לפני 5 שנים, כשהייתה לי "יומולדת עשר סנאיסית"
אני מפרסם את הקטע שוב, כשאני כבר במרחק 15 שנה מיום הולדתי כסניאס, ומרחק שנות אור המחיים ההם….

אז הנה:
לפני כחודש, בעודי יושב בפארק בתל אביב ונהנה מהפסקת הצהריים שלי, נתקלו עיני בבחור שפגשתי באשראם בפונה לפני כ9 שנים. הוא הניח מספר תיקים על הדשא ונשכב לנוח. לפי כמות התיקים לא יכולתי לטעות: לבחור אין בית. ניגשתי אליו לברר אם הוא בסדר. הוא זיהה אותי, אך מסתבר שהחליט לא לדבר, כך שלא יכולתי להבין בדיוק מה מצבו. המוח הרוחני המתוכנת שלי העלה רעיון כי אם הוא ב"שתיקה" כנראה שהוא הבין דבר מה רוחני עמוק ביותר… אולם מבט נוסף הבהיר ללא צל של ספק: מדובר בהזנחה פושעת! הבחור הזניח עצמו במשך שנים וכעת הוא הומלס.

יום אחרי זה, בעודי צועד ברחוב, עמד מולי חבר, מהאשרם של אושו שבעיר פונה – מהימים ההם. לפני כשנתיים נסע לחיות במרכז של איזה מורה רוחני אחר. מבט אחד בפניו הספיק לי כדי להבין: הבחור לוקח כדורים פסיכיאטרים. הוא לא רצה לדבר כל כך, ומיהר להמשיך לדרכו.

האירועים הללו עוררו בי מחשבות: האם יש קשר בין ההתמסרות המוגזמת לחיים רוחניים לבין מקום לא טוב אליו מגיעים רבים מבני דורנו, שגילו בהודו את האור?
רבים מאיתנו נכשלו כאשר רצו לחזור אל חיק החיים במערב. ואולי זו הודו שלימדה אותנו שאין שום הבדל בין הומלס לעובד בהייטק? אולי זה אושו שאמר שאין דבר כזה טוב ורע. כמובן שאין לי שום הוכחה שדברים שקורים לאנשים עכשיו קשורים בעובדה שהם היו בהודו. גם אין לי הוכחה שהדברים הללו הינם שלילים. הרי החוויה של האדם את מצבו לא נקבעת על פי מה שאנחנו חושבים עליו מבחוץ. ובכל זאת,חשתי בתוכי שיש כאן נקודה כואבת:
חשבתי על כל יוצאי האשראם שחזרו לארץ והתאשפזו, על אלו שנשארו שם וחיים מהיד לפה, על הבחורות שהגיעו לגיל 40 ועוד לא חשבו על להקים משפחה. חשבתי על אלו שחזרו בתשובה ועל אלו שחיים בדיכאון בשולי החברה.
האין מטרתה של הרוחניות לחזק אנשים? לסייע להם להתמודד עם החיים, ולא להביא להזנחה ולוויתור על משחק החיים?

אולי דברים שכתבתי במחברת שלי יפזרו מעט אור על מה שקרה:

ה"סניאס קונדישנינג" (ההתניה הסניאסית) זה שאם תבלע אפילו פעם אחת את הגלולה הכחולה אתה תשכח לתמיד שהמטריקס הוא מורעל.
אז סירבנו לבלוע. ולכן הלכנו ונחלשנו. הלכנו והתרחקנו מהחיים האלו.
ס' אומר שפחד שיאהב את העבודה שלו. יאהב לנהל. ואז מה הוא מפסיד?
הוא מוותר על הגלולה האדומה, שגורמת לו לזכור שזה המטריקס.
אז אתה בוחר בגלולה האדומה ופשוט לא נקשר ולא משתתף כדי לא לשלם את המחיר. לא תמות בשביל לאום ולא תתפשר בשביל להרוויח כסף. לא תהיה "סתם" במתח בתוך המטריקס, כי זה רק מטריקס. תישאר טבעי ומשוחרר.
אז אני הסתכלתי מהצד בלי להשתתף.
אבל התביישתי שאני עני, ורציתי שיעריכו אותי, ורציתי לעשות ולהיות חלק.
מי שרוצה להיות חלק חייב לשחק את המשחק. אין חצי הריון.
ובכל מקרה זה תמיד כבר המטריקס. זה כמו שהיינו לוקחים סמים במאות שקלים במסיבות ששילמנו עליהן מאות שקלים, וחושבים שאנחנו יצאנו מתרבות הצריכה.
כל תגובה או קיפאון הם כבר בתוך המטריקס.
כמו שר' אמר: המיינד הוא תמיד צעד אחד לפניך.
לכן מה הטעם הגדול בכל התובנות שלי?

ואף על פי כן:
אושו ניסה ליצור דור חדש של אנשים שהם לא כבשים. אנשים שהם אריות. הם לא חייבים לשחק לפי הכללים של העדר. אנשים שכן עובדים עם מוסר- אבל מוסר פנימי, מוסר הנובע מתוך מודעות וחיבור לנפש.

אז אני כבר בן עשר. ילד גדול. ולמרות שבשם אני כבר לא סניאס של אושו – משהו מהאנרגיה שלו ממשיך להתפשט גם דרכי.

 אלגן הנדסה – בדק בית

 

פורסם בכתיבה -פוסטים כלליים, רוחניות, מודעות והתפתחות | סגור לתגובות על להיות סניאס של אושו, בעד ונגד

על מודעות, מדיטציה, וקצת טאו ברשותכם….

אוקטובר 1, 2013 – 3:00 pm

מאז ש"נטשתי" את חיי הרוח, ועברתי לחיי החומר, אני לא מחזיק מעצמי מבין גדול במדיטציה, או ברוחניות.

אולם דווקא בתקופה האחרונה, אני פוגש אנשים רבים, אשר מאוד רוחניים – מאוד בעניין הרוחני. אני לא חושב שאני מעליהם, אבל אני כן מרגיש שלוותק שלי בתחום (15 תאמינו או לא) יש איזה משקל, ושהמון דברים כבר בכל זאת עברתי ומהמון מלכודות רוחניות כבר יצאתי.

השבוע לקחתי חלק בשיחה של שני חברים שלי. שניהם מאוד חכמים ונבונים ואפילו לדעתי בעלי ידע רוחני אמיתי.

ובכל זאת הם דיברו בצורה כה מורכבת על הפיכת התודעה לחדה יותר וכוונון התודעה וכו. הופתעתי שהמוח שלי אפילו לא ממש הבין את מה שהם אמרו. אולי זה היה חשוב ואמיתי, אבל לי התנגן באותו רגע משפט יפה מספר הטאו, של לאו צה. (ותק רוחני או לא ותק רוחני?…..) : איש הטאו יודע פחות ופחות, עד שדברים הינם פשוט מה שהם.

מה בדיוק כוונת המשורר, על זה כבר אפשר להתווכח, אבל בשבילי זה לחיות ממקום שפחות מנתח את החיים ויותר נמצא במה שקורה.

 

פרסום אתרים להשבוע

האתר שלי לתנועה נכונה ויציבה נכונה

 

 

פורסם ברוחניות, מודעות והתפתחות | סגור לתגובות על על מודעות, מדיטציה, וקצת טאו ברשותכם….

בלוז עוזב קיבוץ

יולי 17, 2013 – 11:34 am

איכשהו אני ממשיך לכתוב כאן על הקיבוץ…. אפילו שהקיבוץ לא ממש נוכח בחיי היום יום שלי כאן בקריית טבעון, עדיין אני חש בו אם דרך המשפחה שלי, אם דרך אנשים שאני פוגש שהכרתי פעם, ואם דרך קיבוצניקים אחרים שפוגשים כאן בטבעון.

לפני שבוע הייתי אצל סבא שלי בקיבוץ. הוא כבר בן 88 ונסעתי לראות מה שלומו. בדרך ניצלתי את ההזדמנות וקפצתי לרחוץ בים. הדרך לים, השהות בחוף הים והחזרה מהים הספיקו לי כדי

1. לראות המון אנשים שאני מכיר

2. לראות המון אנשים שאני לא מכיר

3. לראות כמה המון אנשים יש בקיבוץ…

4. לחשוב שהקיבוץ הוא מקום מטורף….

ולמה זה? ראשית זה רק מעיני המתבונן וזו רק מחשבה שהייתה לי באותו רגע. אבל מה שהרגשתי זה את האינטנסיביות הבלתי נסבלת של חברה סגורה שעושה יחד את אותם חוגים, מעבריה יחד את שעות הפנאי באותם מקומות, ומנסה ביחד להחליט לעצמם איך תתנהל החברה הגדולה הזאת. וכאשר אומרים לי שהיום כל אחד מוצא את הפינה שלו – זה רק מראה לי שגם אף אחד לא באמת מוצא את הפינה שלו וגם התקווה הזאת למצוא את הפינה שלך היא לא דבר נורמאלי.

אני יכול להגיד על עצמי, מחוץ לקיבוץ שהשיאפה שלי היא לכבוש את העולם. (כן כן , עדיין.. אפילו שגיל 40 כבר מתקרב…) אני לא רוצה את הפניה שלי. ויחד עם זאת אני לא רוצה לפגוש כל הזמן את אנשי הקהילה שמעורבים/לא מעורבים בחיים שלי.

בכל אופן אני אוהב את הקיבוץ, את הים, ואת המשפחה שלי.

היום שתי פרסומות קטנות שאני נאלץ לשים. (על יוקר המחייה אדבר בפעם הבאה…)

פורסם בבית, כללי | סגור לתגובות על בלוז עוזב קיבוץ

עוד מעט החורף מתחיל – שי אספריל

אפריל 14, 2013 – 5:04 am

מספר חודשים לא כתבתי כאן, והיום אני ממליץ על ספר יפה שקראתי

אולי יפה זו לא המילה המתאימה כאן. זה ספר טוב ומפתיע של שיש אספריל. שם הספר הוא "עוד מעט החורף מתחיל" והא ספר סיפורים קצרים שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

בהתחלה, כשקראתי את הספר, חשבתי שהוא עוסק בדמויות מהשולייםן של החברה. ואכן במובן מסויים זה כך. אך הדמויות הללו,  אצל אספריל, הגיעו למצבן בעקבות אירועים שיכולו לקרות לכל אחד מאיתנו: אבדן בן משפחה, טראומה בצבא (אבל המבוגרים בספר זה מלחמת יום כיפור ואצל הצעירים זה שירות בלבנון), מחלה קשה, או טעות שגרמה להם לאבדן נורא.

דמויות אחרות, שכבר נולדו בצל האבדנים שללו, אולי כן מתחילות את חייהם בשוליים או ללא סיכוי ממשי לחיות חיים "נורמליים".

לא ארחיב על הספר, אבל אני ממש ממליץ לקרוא אותו. הסיפור שחדר אלי ביותר הינו הסיפור הראשון " 8 פגישות עם סו"  אולי כי הוא המפתיע ביותר בספר. שאר הסיפורים גם הם יפים וטובים אך לאוהבים ספרים קלילים, אני מפרסם אזהרה: שאר הסיפורים קשים יותר לעיכול. זהו בהחלט ספר ראוי ואני ממליץ בחום.

 

כאן תוכלו לקרוא פרק אחד מהספר

http://www.kibutz-poalim.co.il/shai_2

 

 

פורסם באומנות | סגור לתגובות על עוד מעט החורף מתחיל – שי אספריל

פייסבוק – עולם מתעתע

ינואר 28, 2013 – 6:10 am

מצאתי קטע נחמד שכתבתי בשנת 2006 כשהחלטתי לעזוב את פייסבוק…..!!!!

 

זה מה שכתבתי אני על פייסבוק- כשהסברתי לחברים שלי מדוע עזבתי :
העניין בפייסבוק אינו מי חבר שלך, אלא מי לא חבר שלך. במשך שעה הסתכלתי בפרופילים של חברים שלי, כדי לראות מי ממכרי נהיה חבר שלהם, אבל לא הציע לי חברות!כמובן שיכולתי אני לנקוט את היוזמה, אך למה שאבקש חברות מהסנובים האלו.אבל האמת היא שאני לא מתלהב מהפייסבוק הזה. הקשרים הוירטואליים בין אנשים נראים לי מוזרים. וגם כל הפעילויות, ההתארגנויות והיוזמות הן בעיקר וירטואליות.

במייל פרטי ואישי – כתב לי חבר שלי את התחושה הקשה שקיבל מהיותו חבר בפייסבוק:
מדהים אותי שאני מושפע מהאתר הזה..  בייחוד שפגשתי פתאום כמה מהאנשים במציאות,  אחרי שתקופה רק ראיתי את פרצופם משתקף דרך התמונות הקטנות של האתר. באתר כולם נראים כאילו יותר מוצלחים, מגניבים, בתמונות מחמיאות כביכול,
במציאות פתאום רואים אדם רגיל,  עם בעיות רגילות ומשעממות..  כביכול מאכזב.  ימימה קוראת לזה יניקה מהזולת- ואני מרגיש שאני שוחה לא מעט בים הדמיונות המתעתע הזה.     אז בגלל זה אמרתי שיצאת גבר שעזבת את פייסבוק.
כאילו להגיד: אתם נחמדים,  ואתם חברים שלי,  אבל כל מסיבת הדמיונות האלה שייכות לאיזה מטריקס שיקרי ועלוב.

לסיכום – שהייה במרחב וירטואלי טומנת בחובה מפחי נפש ואפשרות להישאר מרוקן ומאוכזב.

פורסם בהחברה | סגור לתגובות על פייסבוק – עולם מתעתע

הכל פוליטיקה – שלום, סתיו שפיר, אמנון ליפקין שחק ועוד

דצמבר 19, 2012 – 10:53 am

לפני חודש נזכרתי באמנון ליפקין שחק ותהיתי מדוע הוא נעלם מהפוליטיקה כל כך מהר. היום התבשרנו שהוא נפטר, וכנראה שהיה חולה.

יהי זכרו ברוך. לכן החלטתי לכתוב היום על פוליטיקה. שלמה ארצי אומר ש"הכל פוליטיקה" בשיר עבד הממהר. וזה לקוח מהספר של דוד גרוסמן "הזמן הצהוב", שם הוא כותב "הכל בוליטיקה" כי כך מבטא זאת עבד.

אני אזרום קצת עם אסוציאציות: אח שלי אומר שמפלגת העבודה זנחה את כוונות השלום שלה ופנה רק לכיוון סוציאל דמוקרטי – רק לכיוון של המחאה. האם זה אומר שהשלום רק הולך ומתרחק? בשנות התשעים, כשהיינו בנוער העובד, האשמנו את מפלגת העבודה שהיא רק עושה שלום וזנחה את הסוציאליזם.

מעניין מה זה אומר שכעת התהפך הגלגל. זה כמובן משמח לגלות שהמחאה נתנה לנו עוד כמה פירות מלבד סתיו שפיר….. מצד שני זה די עצוב שגם מפלגת העבודה כבר לא מאמינה בשלום.

אני, דרך אגב,  הייתי בטוח שהמחאה הייתה כישלון חרוץ ושסתיו שפיר היא רק עלה התאנה המוכיח זאת. אך מסתבר שבכל זאת היא חילחלה מעט עמוק יותר.

אז לסיכום, אם הכל פוליטיקה אז נתפלל שהפוליטיקאים יעזרו קצת בדרך ליצרית עתיד טוב יותר לנו ולעם הפלסטינאי.

פורסם בהחברה | סגור לתגובות על הכל פוליטיקה – שלום, סתיו שפיר, אמנון ליפקין שחק ועוד

יחפים – חיי קיבוץ

נובמבר 19, 2012 – 6:40 am

צפיתי בסדרה יחפים – סדרה בת שישה פרקים על שלושה דורות בחיי קיבוץ, או ליתר דיוק, שלושה דורות של אנשים החיים בקיבוץ: המייסדים, דור הבנים הראשון, והדור שכבר נולד לקיבוץ וותיק בשנות השבעים וגוגל בשנות ה80.

הסדרה היא פספוס גדול, וחלק מהדמויות ממש לא מצליחות להתפתח בגלל הקושי להכניס שלושה דורות בשישה פרקים.

אני חושב שבכל זאת אהבתי את הסידרה כי היא הזכירה לי את הילדות שלי בקיבוץ, ואת שנות ה80 שהם גדלתי והתחלתי להתבגר בקיבוץ אשר ניסה להשתנות ולהבין מה הוא בדיוק רוצה להיות.

אבל מה שהכי השפיע עלי היה משפט אחד שנאמר שם: הם אמרו (בסארקאזם) שהקיבוף הוא המצאה גאונית: במקום שאחרים יעבירו עליך ביקורת, אתה כבר לומד להסתכל על עצמך כל הזמן מבעד לעיניים של אחרים, וכבר להעביר ביקורת על עצמך.

 

זה פתאום הרגיש לי נכון בצורה נוראית וכואבת. והרגשתי שעל אף שהתרחקתי מהקיבוץ, אני עדיין ממשיך לפעמים להסתכל על עצמי בעיניים של האחרים ותמיד כבר להרגיש לא בסדר ולא נעים.

אז אני מאחל לעצמי לאט לאט לשחרר את המקום הזה, ולחיות חיים יותר משוחררים, וללא הכפתורים האוטומטיים של העיניים החיצוניות האכזריות.

פורסם בבית, החברה | סגור לתגובות על יחפים – חיי קיבוץ

שיחות עם אישה אחרת

ספטמבר 19, 2012 – 5:44 am

אישתי ואני צפינו בסרט המעניין הזה. הסרט כולו בנוי כדיאלוג אחד ארוך בין איש ואישה שפעם היו אוהבים, ואף נשואים לתקופה קצרה. מלבד פלאשבקים קצרצרים לתקופה בה הכירו ולתקופה אחרי הפרידה שלהם – כל הסרט מתמקד בשיחה ביניהם -שיחה על ההזדמנות שהוחמצה, כאשר ויתרו על האהבה הגדולה שהייתה ביניהם ובחרו לא לאמלל אחד את השני בזוגיות אוהבת אך מכאיבה.

אך נדמה שהכאב גדול עוד יותר כאשר הם לא יחד. אט אט נגלים לנו פרטים נוספים. האישה התחתנה מחדש עם רופא ולו שלוש שנות. היא התרחקה לארץ אחרת כדי שתוכל להתנתק. הבחור לא הצליח להתגבר על הפרידה והוא עובר בין מערכות יחסים לא רציניות ולא מחייבות.

בלילה הזה בו הם מבלים יחדיו, הוא מציע לה לחזור אליו. אך מבחינתה זה כבר מאוחר מידי. נרמזת אפשרות שהיא עזבה אותו כשהייתה בהריון ממנו, אך לא הצלחנו להבין אם זה נכון או לא.

המשחק נפלא, השחקן הראשי משחק ברגישות ובאמינות. השחקנית מצויינת אך מעט כבדה ולפעמים מגזימה בהבעות פנים "מסובכות".

בכל אופן – סרט מומלץ , אמיתי, כואב, ומרתק.

שתהיה שנה טובה לכולנו!

פורסם באומנות | סגור לתגובות על שיחות עם אישה אחרת

החופש הגדול, איראן, מחלות ועוד

אוגוסט 19, 2012 – 8:22 am

השנה זו הפעם הראשונה מאז סוף כיתה יב' שאני חווה את החופש הגדול. כי זו הייתה השנה הראשונה שהבן הגדול הלך לגן – ולכן גם הגיעה חופשה של חודש וחצי.

ומה התגלה: שמחוץ לקיבוץ, החופש הוא לא כל כך גדול… כאן אין חופש מאורגן ואין מטפלות שמשגיחות על הילדים כל הקיץ.

ומה עוד גיליתי: שזה ממש כיף להיות עם הילדים. אני ממש מקנא באישתי לנוסעת איתם כל יום לים או לבריכה. (כמובן שהתמזל מזלנו ואישתי גם כן בחופש, אחרת באמת לא יודע מה היינו עושים). ולילדים כיף איתנו. אין מה להגיד – זמן איכות זה דבר שאסור לוותר עליו ולא למכור אותו בזול.

איראן – קראתי אתמול כתבה של סבר פלוצקר והשתכנעתי שעלולה לפרוץ מלחמה עם איראן. זה כמובן נושא מאוס שכולם מדברים עליו. אבל אני בספק אם אנחנו ממש מבינים כמה נורא יכולה להיות מלחמה עכשיו. במיוחד להורים צעירים כמונו שפתאום יש להם כל כך הרבה מה להפסיד.

מקווה שאלוהים ישמור עלינו.

(אבל עלתה לי מחשבה – שבזמן מלחמה כשכל אחד מפסיק לעשות בשביל עצמו ומתגייס למען המדינה -אז יש לנו הרבה יותר כוח).

מחלות

והנה -אף ללא מלחמה יש בכל יום עוד ועוד אנשים המגלים כי נגזר עליהם לצאת למלחמה פרטית – מלחמה עם מחלת הסרטן. אמנם להרבה יש תמיכה גדולה מהמשפחות ומהחברים, אך זה דבר עצוב ומטריד, ונדמה שיותר ויותר אנשים נהיים חולים.

נקווה שאלוהים יגן עלינו ויביא לכולם רפואה שלמה. (ואל תדאגו -אני לא מתחזק בכלל. באמת).

פורסם בבית, החברה | סגור לתגובות על החופש הגדול, איראן, מחלות ועוד

אלימות, העיתון ישראל היום, והמלצה

יוני 11, 2012 – 7:26 am

המון זמן לא כתבתי – יש מספר נושאים שהייתי רוצה להתייחס אליהם

1. בעקבות כתבה של אמילי עמרוסי בעיתון ישראל היום יצא לי להיות מזועזע מרמת האלימות במדינה. לא משנה באיזה מגזר זה פשוט בכל מקום: אלימות של ערבים, אלימות של מתנחלים, אלימות של פוליטיקאים, אלימות של שונאי זרים, אלימות של הזרים עצמם ואלימות של אוהבי זרים. לאחר מכן חשבתי ששימור האלימות קשור במידה רבה בהחלטות פוליטיות: המנהיגים משמרים את הפערים הגדולים בין העניים והעשירים, וכך כל מיני מגזרים מוזנחים נהיים יותר ויותר אלימים. אך כמובן שהאלימות קיימת גם במגזרים חזקים – היא קיימת בכל מקום.  אין לי כאן שורה תחתונה רק לציין שזה מפחיד.

2. אפרופו אלימות ואפרופו  העיתון "ישראל היום". זה זמן מה שאני מחרים את העיתון הזה לאחר הסיפור על נתן אשל ש"הונחת" בלשכת ראש הממשלה על ידי שלדון אדלסון, הבעלים של עיתון ישראל היום.  כך כך הרבה אנשים לוקחים את העיתון הזה ומרגישים שחסכו כסף אך הם לא מבינים שבעצם מוכרים להם ביותר דעות אשר מוטות לטובת העשירים. הנחתת נתן אשל בלשכה של ביבי הינה מעשה אלים ביותר מה שאומר שבעלי ההון מוכנים ליצור אלימות ומוכנים להתעלם מכל דבר כל עוד המעמד שלהם והביטחון שלהם יישמר. את זה אשר לשנות רק על ידי מהפכה תודעתית או מהפכה חברתית קיצונית. אני רק אציין שכאשר נפל לידי במקרה העיתון לפני שבועיים -אז מצאתי בכל זאת כמה כתבות לא רעות.

3. ממליץ על הספר "אמן של העולם הצף" מאת קזואו אישיגורו

 

שבוע טוב!

פורסם בהחברה | סגור לתגובות על אלימות, העיתון ישראל היום, והמלצה