הייתי השבוע במופע מחול. המופע היה איכותי ומהנה אך לא יכולתי לשלא לשים לב ליציבה של הרקדניות הצעירות. ראשית הגב שלהן זקוף באופן מוגזם אשר פוגם בתנועתיות שלהן. אך יותר מכך : גם כשהן נדרשו לרוץ או ללכת המשיך הגב שלהםן להיות תקוע מאחור.
כתבתי על כך הגיג קטן שהוא בעצם תובנה גדולה (אני אנסה אחר כך להסביר מדוע):
הבעייה העיקרית של מרבית האנשים העובדים עם הגוף שהם מדמיינים מצב עמידה סטאטי ואז משליכים אותו על הליכה . מה שקורה הוא שאנשים הולכים כמו שהם עומדים במקום שיעמדו כמו שהם הולכים.
במקום שגוף במצב עמידה יכיל את התנועתיות הרב כיוונית האמורה להתרחש בהליכה -אנשים עושדים את ההפך. מדמיינים שלד קפוא אשר מסודר מעל עצמות קרסול בצורה כביכול "ישרה וזקופה" (כי לשם יורד משקל הגוף דרך עצמות השלד). ואז ממשיכים "לסחוב" את המנח הזה קדימה במקום להבין שכל הגוף כולל השלד צריכים להתפתל, להשתרג ולחתור קדימה. חייבים לעלות , לרדת, לסובב ולהתגלגל בכדי לנוע בצורה נכונה.
זה על קצה המזלג. אני מנסה לכתוב על זה משהו מונומנטלי….
פינה באוש – הסרט הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי לאחרונה. לא סרט רגיל ואין בו עלילה אבל "בכל זאת יש בו משהו"
ראשית – לעבוד עם מורה גדול, לעבד עם "מאסטר". זה תמיד ריגש אותי. אישה גדולה שראתה את הרקדנים שלה "כפי שהם באמת". (אתם שמים לב שאני כותב הרבה עם גרשיים – זה כי אנחנו עוסקים שנושא קצת חמקמק). טוב זה עניין אינסופי -אבל לא ניכנס לזה עכשיו.
אבל מעבר לזה – היכולת האומנותית הבלתי נדלית של פינה באוש פשוט מדהימה. איזה יופי ואיזו פשטות מדהימה. יכולת אומנותית כל כך גדולה ומדהימה ממש עושה חשק ליצור משהו. אז אחרי זה, בשיעור שלי, לקחתי ממנה כמה רעיונות ועשינו את זה ביחד.
וים ונדרס – הבמאי.
גם מבחינת הבימוי – וים ונדרס בהחלט עשה מזה קולאז' מרתק ושילב בצורה חכמה את הקטעים מהיצירות שלה ואת מה שרקדני הלהקה אומרים עליה.
אני מקווה שייצא לי לראות את זה שוב -הפעם לא במחשב בצפייה ישירה אלא על מסך גדול בקולנוע.
היי שלום פינה באוש -את מדהימה.
פרסומת – בדיקת בית באתר אלגן
אז הנה התחילה לה 2012 כמעט בלי ששמנו לב. הימים הופכים לשבועות והשבועות לחודשים ועכשיו מסתבר שהחודשים הופכים לשנים! מה יהיה? זה בדיוק מה שהמורה הרוחנקרישנמורטי הזהיר מפניו. אך כנראה זה כך בשנים שיש לך ילידם קטנים: הלילות לא ממש לילות והימים לא ממש ימים.
ובכל זאת -אני מרגיש ששנת 2012 מוצאת אותי חזק יותר, בשל יותר, ובטוח יותר במי שאני ובמה שאני רוצה לתת לעולם. ומצד שני מנסה להפנים בתוכי את הידיעה שהכל זמני כי הכל באמת באמת זמני….. לא בתור קלישאה אלא בתור ידיעה שהחיים כפי שאנחנו מכירים אותם יכולים להיעלם ברגע. חלמתי בלילה על מצב של מלחמהואני מנסה להשיג שקית אורז…
אבל לא על כך נתכוונתי לכתוב. אני דווקא מציין שאפשר וצריך לחיות חיים מלאים . חיים של אהבה! אז שתהיה שנה אזרחית טובה.
חשבתם פעם לעצמכם מהיכן באות המחשבות? מאיפה מגיעות לראש שלנו כל המחשבות הרבות הללו?
אם אתם מחפשים רוחניים "אמיתיים" הרי שוודאי נתקלתם בשאלה הזאת וניסיתם לבדוק איך עוצרים את המחשבות או איך משקיטים אותם וכך הלאה
אז אמנם אני מחפש רוחני וותיק- אבל השבוע הייתה לי תובנה מעניינת בנושא: פשוט ברגע אחד חוותי כיצד המחשבות באות מחוץ לנו. אני לא יודע מהיכן בדיוק, זה כאילו הן מגיעות מתוך איזו תודעה קולקטיבית ויוצרות את התחושה שלנו של "אני " נפרד של מעין יישות נפרדת.
ומה קורה כשאני עוצר את המחשבות מלהיכנס לתוכי? אז מגיע שקט ושלווה שהיא קשורה למהות האמיתית שלי, למי אני לפני שאני נפגש בתודעה הקולקטיבית הבנוייה כנראה על "שניות" -על קונפליטקטים, רעיונות ורצף מחשבתי שאינו עוצר בדרך כלל.
טוב הגזמתי קצת -הדברים נשמעים פתאום מסובכים. כל מה שחשוב לנו לדעת זה שהמוח שלנו לא בהכרח מייצר מחשבות – הוא פשוט מאפשר להן לזרום לתוכו. אז לא צריך לעצור את המחשבות בכוח, אלא בעדינות רבה ניתן לעצור את הכניסה שלהן, להישאר בתחנה מבלי לעלות על הרכבת. נחמד שלא?
אז יש לנו בית פנימי בו אנו יכולים להיות בשקט ללא מחשבות וללא דאגות. איזה כיף זה.
כבר שנים שאני במסלול הרוחני ושומע שכל הרעיון של התפתחות רוחנית זה נוכחות. מורים רבים שפגשתי הדגישו את החשיבות של להיות נוכח בכל רגע ורגע בחיים. ואכן חוויתי רגעים של נוכחות וברגעים אלו אתה מבין את האיכות של זה ואת הפספוס של כל הרגעים בהם אתה לא נוכח (מה זה לא נוכח זה כבר הסבר קצת מסובך).
ובכל זאת – החיים וטרדות היום יום מפזרים ערפל על המודעות שלנו, ממסכים את שמשת התודעה בערפל של חוסר מודעות.
וכך התעוררתי השבוע ונוכחתי כי אני פשוט "מעביר" את רוב הזמן שלי. מעביר את הימים, כלומר לא נמצא בשום רגע כמעט. זה כל הזמן רק משהו "בדרך אל".
ולהיות בדרך אל מספר אירועים אותם אנו שמים בתור מטרה או בתור פיסגה של חיינו זה אומר שרוב הזמן אני לא נמצא ברגע ומחמיץ המון רגעים אשר יכולים להיות פסגות בפני עצמם.
ומה הטריק: שכאשר אתה לא נוכח אז גם אותן פסגות אליהן שמת את מאוויך – הן לא משהו מיחד ואינן ממלאות אותך כפי שקיווית.
אז אני מנסה לחזור להיות נוכח ומנסה להוקיר את שלל רגעי הקסם שיש לי בחיק המשפחה, העבודה והחיים בכלל.
שיהיה לי (שוב) בהצלחה.
הרבה זמן לא ראינו סרט כה מזעזע מצד אחד וכה מרתק ומיוחד מצד שני. לאישתי היה ממש קשה להכיל חלק מהסצנות האלימות וגם לי לא היה פשוט.
מצד שני – איפה מוצאים בסרטים הוליוודיים דמויות כה עמוקות ומורכבות כמו אותה נערה עם קעקוע דרקון? אי אפשר שלא להזדהות עם הדמות על אף שהיא מסוכסכת עם עצמה ולפעמים מסכנה ולפעמים עלובה ומושפלת – ובכל זאת דמות לתפארת.
אין בסרט מסרים עמוקים על החיים. אני חושב שאהבתי בעיקר את המשחק, את הדמות הראשית ואת האפשרות להציץ אל חברה שוודית מודרנית מצד אחד וקיצונית ואלימה מצד שני.
נערה עם קעקוע דרקון – הסרט מצויין. השאלה היא האם עכשיו אוכל לקרוא את הספר הזה או שזה כבר הרס לי?
אתמול הבן שלנו, בן השנתיים וחודש נכנס לגן. לא ממש גן אלא משפחתון פרטי של 8 ילדים. אבל בכל זאת – סוג של פרידה. האם הם שם בגן, יצליחו לשמור על שמחת החיים שלו? על הרוח העצמאית, על האנרגיה הטבעית והפרועה? על היופי ועל הסקנות ושוב פעם, האם זה יתמוך בשמחה או ימחץ אותה?
הרבה שאלות לנו כהורים, שלא תמיד יודעים מה נכון ומה צריך לעשות במציאות מורכבת שבה רוצים גם להגשים את עצמנו, גם להתפרנס, גם לעשות את הטוב ביותר עבור ילדינו וגם לשמור על שפיות.
נקווה לטוב. וכמו שאמרה אישתי – אם נצטרך להחזיר אותו הביתה, זה לא יהיה כישלון או חזרה אחורה – זה פשוט יהיה הדבר הנכון לעשות.
שיהיה בהצלחה.
בשנות התשעים, כשמדינת ישראל החלה להפסיק (ביטוי מצחיק לא?) להיות מדינה סוציאל דמוקרטית והתחילה להפוך למדינת שוק חופשי, המדריכים שלי בנוער העובד והלומד אמרו לנו ש"מדינה שדורשת מהאזרחים שלה להקריב את חייהם למענה -לא יכולה להפקיר אותם בכל שאר תחומי החיים".
אבל אז לא הקשיבו להם והם נתפסו קיצוניים אפילו בעינים שלי. נדמה היה שאזרחי המדינה רוצים כבר להפוך למדינה ככל העמים.
אבל מה שקרה זה שלאט לאט אכן נהפכנו למדינה ככל העמים וליתר דיוק ככל העם האמריקאי. כל אזרח או כל משפחה הלכה ונהייתה יותר "לעצמה". ומה זה המאבק החברתי היום? זה הרצון של אנשים להרגיש שוב ביחד, להרגיש חלק ממדינה, חלק מעם שלא רק ממשיך לשלוח את הילדים שלו לצבא אלא גם מקיים חיים נוחים יותר ונעימים יותר -בתוך קהילה (או לפחות קהילה לכאורה).
זו הסיבה לדעתי שהמחאה עברה מהר מאוד מעניין הנדלן לעניין של צדק חברתי. אנשים הבינו שההליכה לקפיטליזם הפרידה ביניהם והגדילה את הניכור. אנשים רבים מצאו את הקהילה שלהם בתוך בית הכנסת או בתוך קבוצות מסויימות. אבל מי שלא רוצה לחפש לו קבוצות רוצה שוב להרגיש שישראל היא מדינה של אזרחיה. שישראל היא מדינה שבה האזרחים קשורים לזה לזאולי אפילו ערבים זה לזה. אחרת גם אין סיבה הגיונית לשרת בצבא. אבל זאת לא הסיבה היחידה.
בקיצור: העם דורש צדק חברתי. העם רוצה יחד חברתי. העם רוצה להרגיש ביחד.
גילוי בלתי נאות: אני כבר לא קורא ספרים כמו פעם. אפילו לא חצי ממה שהייתי קורא. פעם הייתי איש של ספר. היום אני איש של תנועה במקרה הטוב….
ובכל זאת אני אצהיר שהספר של ניקול קראוס "בית גדול" הינו ספר נפלא והינו יצירה ספרותית מדהימה ורחבת יריעה. גם כישראלי וכיהודי הכתיבה של קראוס מחברת אותי למקום שבו כולנו היננו כל כך יהודים.זה מאוד מרשים לראות סופרת אמריקאית , צעירה יחסית, שמצליחה להאיר בצורה כל כל מדוייקת וכל כך מיוחדת את האדם היהודי באשר הוא.
אך גם ללא היהדות זהו ספר יפה וחזק. אם יש לי טענה אחת היא שלקראת הסוף כל הדמויות מגיעות למבוי סתום מאוד טראגי ואין בספר כמעט סיומים אופטימיים. דבר נוסף – לא ביקורת אך הייתי שמח לשמוע עוד קצת על חלק מהדמויות. בעיקר על יואב , על לאה ועל בת זוגתו של יואב.
כיף לדעת שיש אנשים שכותבים כל כך נפלא. כיף לחזור לקרוא ספרים שמשפיעים עלי וממלאים את הנשמה.
תודה לניקול קראוס היהודיה והסופרת הנפלאה.
מגיע לי מזל טוב. אני שוב אבא בפעם השניה!. נולד לנו בן מקסים בשם לוטם. הוא כבר כמעט בן שבועיים והוא ממש מקסים. עד לפני יומיים הייתי כנראה במצב של הלם מהשינוי האדיר שזה הכניס לחיים שלנו, מהקושי הגדול ומהמורכבות של להיות עם שני ילדיםהיא אולי אפילו גדולה מהקושי להתרגל לילד ראשון.
אבל אני לא אלאה אתכם בקלישאות -רק אומר שביומיים האחרונים אני רואה שגם עם זה אפשר להסתדר – וכל דבר שנראה מפחיד מאוד הוא בסוף לא כזה מפחיד. קלישאה, אבל כדרך כל הקלישאות, היא מבוססת רק על עובדות (יצחק קרונזון, "אמא שמש ומולדת")
אז אם גלשנו כבר לענין אחר אז "אמא שמש ומולדת" הינו ספר הילדות שהשפיע עלי יותר מכל ספר אחר. אם אתם נתקלים בו איפהשהוא אני מאוד ממליץ לקרוא אותו ,במיוחד אם יש לכם אופי סנטימנטלי כפי שהיה לי בתור נער (ואולי עדיין יש לי?……)
אצטט ציטוט נוסף משם שאני עדיין זוכר בעל פה, למרות שעברו עשרים שנה.
השנים שחלפו, היתה אמא אומרת, ככוסיות יין שרף הן לשתיין. לראשונות יש השפעה חזקה, אך אלו שבאות אחריהן נבדלות זו מזו בקושי, וככל שגדל מספרן כן הולך ההבדל בינהן ומתמעט. (שם, שם).
אז בואו ניזהר ונחיה את החיים כאילו עכשיו זה הרגע היחיד!
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 