ארכיון מחבר: nadavben

מורה לתנועה, מטפל בבעיות יציבה

הורות ללא אלימות

מאי 30, 2011 – 9:06 am

בעוד מספר שבועות בעזרת השם אהיה שוב לאבא. כלומר, אני כל הזמן אבא , כבר שנתיים רק שעכשיו אהיה אבא לבן נוסף. אין דבר יותר כיפי מלהיות אבא.  השמחה שהילד שלך מכניס לחיים שלך ושל כל המשפחה היא אדירה. השמחה שהיא מנת חלקו היא ממש ממלאת את כולנו באינריגה חיובית ובתחושה של הוקרת תודה.

אבל איך שומרים על זה? איך מצליחים לשמור על הטוהר, על  השמחה ועל התמימות של הילד בעולם של הרבה אלימות?

קשה ומפחיד לראות את כל האלימות שאנו חיים בתוכה ואיך היא משתקפת כבר בהתנהגות של ילדים קטנים. אני לא מדבר על קצת שתלטנות וקצת מאבקי כוח טבעיים, אלא על …. על מה? אני לא בדיוק יודע למקד את זה, אבל כל כך הרבה ילדים זורקים אבנים אחד על השני. כל כך הרבה ילידם מתחצפים.כל כך הרבה הורים נותנים לילדים שלהם "פליקים" או צעקות גסות בכדי להפחיד אותם, בכדי לגרום להם להפסיק או בכדי "לחנך" אותם….

לכן העולם שלנו הולך ונהיה יותר ויותר אלים.

אני נוגע כאן רק בקצה הקרחון של האלימות השזורה בחיים שלנו. אני רק רציתי לומר שצריך לשמור על הילדים שלנו מאוד.

בהצלחה

 

פורסם בבית | סגור לתגובות על הורות ללא אלימות

נוסטלגיה, שלמה ארצי ואני

אפריל 26, 2011 – 11:08 am

יושב ומקשיב לשירים של שלמה ארצי ביוטיוב. להלן מספר מחשבות שעולות בי : ב1990 שלמה הופיע במצדה (כך אני רואה בקליפ שביוטיוב). אני הייתי אז רק בן 15. הייתי בפסטיבל ערד באותו הקיץ אבל הייתי ילד ממש. לעומת זאת, ב1998, זה עדיין רק שנות התשעים, אבל אני כבר הייתי אחרי צבא, בטיול להודו וכל חיי השתנו שם באשראם. מה שאני מנסה להגיד זה בסך הכל שיש הבדל תהומי בין גיל 15 לגיל 23 למרות שזה רק 8 שנים. ….לא נשמע עמוק במיוחד, הא?

שלמה ארצי מעלה הרבה זכרונות. ב86, ואני רק בן 11 נסענו לגור באוסטרליה וקיבלתי במתנה את "לילה לאר שקט" של שלמה -קסטה שלימדה אותי לאהוב מוסיקה.

ב88 חזרנו ואז כולם שמעו את חום יולי אוגוסט. רק עכשיו, בלילה כשאני מסתכל ביוטיוב אני רואה שעל העטיפה שלמה צייר מגן דוד – ושזה הגיוני כי זה התקליט בו הוא מתחבר ליהדות שלו ולעבר שלו ושל המשפחה שלו בשואה.

שלמה כבר לא צעיר ואפילו אני כבר בן 36. אבל במובן מסויים שלמה הוא תמיד משהו מיוחד עבורי.

פורסם באומנות | סגור לתגובות על נוסטלגיה, שלמה ארצי ואני

עבר מול הווה

פברואר 16, 2011 – 7:36 am

אני חושב שהנשים שלנו באות להזכיר לנו שאנחנו עסוקים יותר מידי בעצמנו וקשה לנו להתמסר, ולא כל שכן להנות מזה… לכן אני חושב שבמקום מסויים, העבר הוא קצת אשלייה והאנשים בתקופת הרווקות שלי  שאהבו אותי באמת אהבו אותי אבל גם אהבו את זה שהתאמתי למקום בו הם היו באותו זמן.
ואלה שאהבו אותי אז…   וגם אהבו את זה שזה התאים להם באותו זמן-  אני אפילו אעיז לומר :
שהם אהבו את עצמם גם באותה סיטואציה…
יכול להיות שהם בכלל השתנו מאז ורק אני עדיין ננותר אמן למי שהם היו ורוצה לקבל מהם פידבק חיובי
סתם משהו שעלה לי עכשיו….שאני כל הזמן שומר על החברים הדמיוניים שלי

כמו שאמר הבחור בביבר הזכוכית " נאמן יותר מכפי שרציתי להיות…."
אבל לא צריך לבטל את העבר או את הערך שלו כי זה עבר שבאמת חיינו אותו ובאמת נתתי לו משמעות בזמנו

 

פורסם בכללי | סגור לתגובות על עבר מול הווה

אם תפגשי גבר זר מסתורי

ינואר 17, 2011 – 6:10 am

וודי אלן, בעוד סרט מעט מדכא על מערכות יחסים, יצר משהו מאוד מציאותי. המחשבה הכה אנושית שהזר הנמצא מעבר לכביש , ונשקף מבעד לחלון נושא עימו הבטחה אמיתית של אפשרות לחיים טובים יותר.

כמובן שהוא רומז לנו כבר מתחילת הסרט שזאת תקוות שווא ושבדך כלל לא מוצאים את האושר מבעד לחלון הרחוק. במיוחד כי כשאתה כבר מגיע לחלון ההוא אתה פתאום רואה את החיים שהיו לך נשקפים לך מהחלון בדיוק בכיוון ההפוך (כי עכשיו את גר מעבר לרחוב…) ואתה רואה את אישתך לשעבר באור סקסי ואחר.

ואז אתה מבין שפיספסת וכבר קצת קשה לתקן….

אז לחיות את החיים האלו ולא לפנטז. זה מה שהבנתי מצפייה בסרט "אם תפגשי גבר זר מסתורי".

 

פורסם באומנות | סגור לתגובות על אם תפגשי גבר זר מסתורי

לא היה להם סיכוי

דצמבר 28, 2010 – 6:29 am

צפיתי אתמול בסרט "הבודדים" שביים רנן שור, אותו אהבנו לפני שנים רבות כשביים את בלוג לחופש הגדול.

הסרט מאוד חזק והשחקנים נפלאים. מה שקשה לראות הוא את הטראגיות של הגיבור. כאילו שגורלו נחרץ לכישלון עוד לפני שהייתה לו ממש הזדמנות. הגיבור, גלורי קמפבל, הוא חייל בודד בגולני. הוריו נפטרו ברוסיה והאו עלה לארץ לבד ונהיה חייל למופת אך גם בחור עם פתיל קצת שאוהב לשבור את החוקים.

בסרט הוא הופך ממש לגיבור ומבצע לבדו השתלטות על כלא 6 הצבאי ליד עתלית.

בסיום הסרט הוא לוקח באבירות את רוב האשמה עליו ומציל את חברו הטוב שגם הוא חייל בודד.

אם מסתכלים על גלורי אז בהחלט נראה שלא היה לו סיכוי מתחתחילה וזה מעורר מחשבה על כל אותם אנשים שהגורל לא שפר עימם: האם יש להם באמת סיכוי ליצור לעצמם חיים טובים.

אולי דווקא חברו הטוב של גלורי -סשה בלוחין שגם הוא לבד בארץ חדשה -הוא דוגמא לכך שעם קצת מזל, המון אמביציה ומעט עזרה מחבר מדהים אפשר בסוף לשנות את גורלך.

סרט מומלץ!

פורסם באומנות | סגור לתגובות על לא היה להם סיכוי

עד הנה

דצמבר 9, 2010 – 8:45 am

השבוע היו לי המון תלונות כלפי העולם וכלפי בת הזוג שלי. תיכננתי לומר לה את כולן ואפילו עשיתי לי רשימה קטנה של תלונות ודברים שמפריעים לי ושמונעים ממני להיות מאושר באמת….

אבל אז נזכרתי במשהו שאמרו לי פעם: שאין לי סיכוי לשנות אף אדם אחר. אז שאלתי את עצמי האם אני מוכן באמת לקבל את המציאות כפי שהיא? האם אני מוכן להחליט להיות אומלל ומסכן ולהחליט להיות שמח עם מה שיש? להחליט לקבל את הכל באמת באמת עד הסוף? החלטתי שכן: החלטתי לא להביט לאחור אלא להמשיך כל הזמן קדימה ואפילו אם אני מתרגז ממשהו, שזה דבר טבעי, אני יודע שזו המציאות שאני נמצא בתוכה ושי לי את הבחירה לחיות חיים של אושר ושמחה או לחיות חיים של קורבן שמתלונן על מה שיש ועדיין מעיז לכנות את עצמו "רוחני"…

אז החלטתי וקצת גם ביצעתי ואני חושב שמשהו אכן השתנה.

הידד למורים הרוחניים שלנו!

 

פורסם בבית | סגור לתגובות על עד הנה

צייטגייסט וגם סאטסאנגים של אדוויטה

אוקטובר 30, 2010 – 3:31 pm

רשמצים לאחר צפייה בסרט צייטגייסט  ביוטיוב וגם מספר סאטסאנגים של אדוויטה ביוטיוב:

 

ראיתי אתמול גם את החצי השני של צייטגייסט .  ההתחלה של זה גרמה לי לחשוב פתאום באיזה עולם מטורף אנחנו חיים. כל כך קל להיקבר בטרדות היום יום ובשאיפות היום יום ולא לראות את התמונה הגדולה.

בכל אופן -אני מאמין שעבודה רוחנית יכולה להביא לשינוי. לפני שנה בערך, רות המורה לתנועה שלי, אמרה באמצע שיעור: אנחנו מנותקים מהגוף שלנו ומעצמנו. בגלל זה אנחנו מנסים כל הזמן לטפס אחד על השני. מזהמים את הסביבה.

באותו שיעור הבנתי שזיהום הסביבה קורה בהרבה מישורים: באיך שאנחנו מדברים לאנשים, איך שאנחנו נוהגים, איך שמנסים לנצל ולטפס על אחרים וכו'.

בקיצור -זה נתן לי תחושה של משמעות לעבודה שאני עושה בתנועה…..

לגבי הסאטסאנגים של האדוויטה – אני אמנם קצת רחוק מזה ומאוד "מאמין" למציאות הזאת ולמחשבות שלי אבל: אני חושב שבסופו של דבר השאלה שאתה צריך לשאול את עצמך בחיים עצמם זה האם יש לך מטרות, מהן בדיוק ועד כמה חשוב לך להשיג אותם. למשל אם תלך לראש יהודי -שזה המקום שהיינו הולכים אליו בשבתות פעם -תראה שכל העניין של היהדות שם זה כדי שאנשים ימצאו זוגיות…

אז נכון שזאת לא רוחניות חתרנית כמו האדוויטה. אבל בכל זאת : אם המטרות שלך בשלב זה הן לעסוק במה שאתה אוהב ולהכנס לזוגיות ולהביא ילדים – אז צריך לראות אם האדוויטה לא עומדת בדרך של זה. תראה משהו מעניין שכתבתי לפני מספר שנים:

האתגר הגדול אינו דווקא 'לא להאמין לאשליה', אלא: 'כן להאמין באשליה'
אחרת כל הזמן יש  עצירה עצמית. בכל פעם שאני מתחיל לעשות משהו ומתייחס לזה ברצינות, פתאוםאני  מפסיק ונזכר ברכיב האשלייתי שבו.

אז בהחלט להאמין באשלייה. וכשמאמינים  אז אסור למצמץ. אני חייב להאמין באמת שאני אוהב, להאמין  שאני חייב למצוא עבודה, להאמין שאני צריך להעמיק, להאמין שאני חייב להתקדם.
אם אני ממצמץ ,אני כאילו שובר את האשלייה, אבל בגלל שהיא כל פעם חוזרת, אני נשאר תקוע.
לכן חייבים להציב מטרות וללכת עליהן בכל הכוח.

פורסם בבית | סגור לתגובות על צייטגייסט וגם סאטסאנגים של אדוויטה

מחול אחרון ופרידה

אוגוסט 25, 2010 – 4:47 pm

רשומה אחרונה בחיבור זה:

קודם לכן, נאמר שכשאנו מוכנים לחוות כאב, אנו מפסיקים להתנגד לכפייה של המציאות.אנו מפסיקים לנסות לדחות את הכאב ולברוח מתחושת הריקנות, חוסר המשמעות והפחד, שהמציאות ממילא כופה את קיומם.
כעת מובא הניגוד לכך:על האדם להתנגד  לכפייתה של המציאות, הגורמת לו להיות מונע על ידי התשוקות והרצונות הבלתי כלים. האדם עומד אל מול המציאות ובוחר להתנגד לה, ללכת מעבר לה. זו אינה התנגדות חד פעמית, אלא אינסופית, שוב ושוב האדם רוצה להסתגר בתוך עצמו ולפעול למילוי תשוקותיו ושוב ושוב, לנוכח האל ולנוכח פניו של הזולת, הוא הולך מעבר לעצמו ובכך בוחר בטוב.
על אף שהטוב הוא מהותו של האל, אין זו בחירה קלה –להתנגד למציאות, ולא מובנת מאליה. הטוב הוא כה שביר, כה פגיע אל מול גסותו של האגו המעוניין בעצמו בלבד. רק אנושות בוגרת אשר מוכנה לחוות כאב מחד ולהכיר באחריותה מאידך, יכולה לקיים את הבחירה האלוהית, בחירתה הקדומה של האנושות.
הרצוא ושוב, בין הפנים, לאלוהי- החוץ המוחלט, מאפשרים לאדם להגשים את מהות קיומו, להיות קרוב לעצמו, להיות למען זולתו לבחור בחיים ולהיכנע לאל.

פורסם בבית | סגור לתגובות על מחול אחרון ופרידה

בחירה בטוב היא בחירה בחיים!

אוגוסט 25, 2010 – 1:37 pm

הטוב מעניק לחיים מימד של זמן. לא הזמן של ההזדקנות והמוות כפי שחווה האגו, אלא זהו העבר שממנו שואב האדם את משמעות חייו, ועתיד אותו הוא בונה. (לא אוכל להתייחס לכך בחיבור זה, אך ההישענות על מסורת, המשמשת כמסגרת לחיים, בקובעה מועדים, קדושה ותוכן- מסייעת לחיים בתוך זמן.)

אי אפשר עוד לברוח מהחיים, להסתגר, להעלם. לא ניתן לחפש גאולה אישית , לנצל, לרמוס את כבודו של האחר עד כלות. כמובן שכן אפשר לעשות את כל הדברים הללו –הבחירה החופשית בעינה עומדת- אך קיימת נקודת התייחסות אשר מחזירה את האגו אל המשמעות גם כשהוא שב ומתרחק ממנה.
וכאשר הזולת בוחר ברע? במקום לקוות שיעלם, ייענש או ימות, במקום הוקעה יפת נפש, ובמקום התעלמות – נותרת האחריות האינסופית כלפי הזולת, הניסיון להשיב אותו לטוב, להשיב אותו לחברה.
(לעיתים אין ברירה וצריך להסתייע בחוק, בתקווה שהחוק אינו מבוסס על רוע אלא על רצון טוב)

בחירה בטוב היא בחירה בחיים!

פורסם בכתיבה -פוסטים כלליים | סגור לתגובות על בחירה בטוב היא בחירה בחיים!

משחקים או חיים ברצינות?

אוגוסט 17, 2010 – 10:24 am

אם כן, הטענה היא כי העולם לא נברא עבור חירותו של אדם, וגם לא בשביל "המשחק" או השעשוע כפי שנהוג לומר היום, וגם לא במקרה או בטעות.
הייתכן כי הייתה בחירה קדומה יותר מן החירות, הבחירה הראשונית של האנושות, -אולי טרם בריאתה– הבחירה בטוב?
אולי נברא העולם כדי להטיל על האדם את כובדה של המשמעות? אולי ה"אחרות" המוחלטת,המפנה אותנו אל עבר הזולת- מזכירה לנו את הבחירה הקדומה, שקדמה לחירות, להיווצרו של האני: הבחירה בטוב- אשר היא לבדה מעניקה משמעות לבריאה ומפנה אותנו לערכים אשר מכוונים את חיינו.

האלוהות אינה נשארת ניטרלית, היא מתגלה בצמתים בהם נפגשים בני האדם, ציוויה הוא אחריות אינסופית לאחר, שתמיד יישאר אחר ממני ובכך מוציאה את האדם מן הניכור, מן השקיעה בתהומות הפנימיות, ללא עבר ועתיד.

 

פורסם בכתיבה -פוסטים כלליים | סגור לתגובות על משחקים או חיים ברצינות?