כיצד תיתכן "קפיצה" זו, מהתפיסה המערבית החורטת על דגלה את חירותו של הפרט, את חירותה של ההכרה להגיב לכל מצב באופן ספונטני, על פי ידע או תחושה פנימית? כיצד יתכן המעבר מעולם ללא ערכים מוחלטים, בלי טוב ורע, שבו הכל נשאר יחסי ומשתנה וכל אדם בוחר למה לתת חשיבות, ממה יפנה מבטו ומהו הטוב לגביו?
ובכן, כפי שהאל קדם לחירותו של האדם והעולם לא נברא על ידי האדם, כך אין סיבה לחשוב כי חירותו של האדם היא משמעותו הראשונה והאחרונה של הקיום וכי האדם נברא כדי לעשות כל אשר יחפץ.
למעשה מה שאנו מכנים חיי החירות, הינם חיי כאוס. הסובייקט צריך להגיב ללא הרף לדברים שקורים- בפנימיותו ומחוצה לו. אולם בתור אדם מודרני, אין לו נקודות התייחסות או קודים ערכיים המאפשרים לו להישען עליהם. אין לו הקשרים שבתוכם נעשות בחירותיו.( בחברה הפוסט-מודרנית, התרוקנו כל המסגרות מתוכן, ונמחקה כל היררכיה ערכית. כל נסיון ליצור מסגרת אשר תנחה את האדם ותגן עליו, נתקל בלגלוג או ביאוש).
אם כן, כל שנותר ביד האדם הוא אותו "מוסר פנימי", רגש מעורפל אשר ממליא הולך לאיבוד בתוך "עשרת אלפים הדברים" הנוחתים עליו, ובתוך מערבולת הקולות והרגשות שבתוכו. אלו חיים המתרחשים בהווה תמידי, מנותקים מעבר ומעתיד, ומנותקים ממשמעות.
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 