מסע פנימי וחיצוני – נדב חייקין בנתור

ואף על פי כן:  דווקא הדבר  האחרון ש רוצים לעשות, הוא הדבר שאותו יש לעשות: להסכים לחוות את הכאב. להישרף באש הכאב מבלי לזוז ממנו ומבלי להגיב אליו ישר בפעילויות מסיחות דעת, בכעס או בנקמה.
כשאדם מאפשר לעצמו לחוות את הכאב של החיים, אזי המחשבה שלו מעמיקה. דבר ראשון הוא מגלה שלא מתים מהכאב. הוא יכול לגלות שיש בתוכו עוד רגשות רבים חוץ מהכאב, גם רוגע ואולי אפילו שמחה. ישנה הנשימה שמעניקה לו חיים ושבלעדיה לא יהיה כאב ולא יהיה דבר.
כשהכאב נחווה בתור כאב בלי "סיפור" על כמה שאני מסכן או כועס ובלי פאניקה של מה אעשה כדי להרגיש טוב יותר- אפשר פתאום לראות שיש אנשים אחרים בסביבה, יש עולם שלם מחוץ לנו.
הכרה זו הופכת את חיינו ואת התפיסה שלנו את עצמנו לרב מימדית. האדם יכול להבין כי הוא יותר מאשר "ההרגשה שלו" ובכך להפחית את התלות שלו ב"חוויה", ולהסכים להרגיש גם עצב כאב ושעמום.
ולבסוף, ישאל אדם את עצמו: מה המשמעות של הכאב, מה הפשר של החיים  עם כל הכאב המפחיד הזה והרצון שהוא יעבור כבר? מה מעבר לכך?

הכאב הפרטי:

ישנו כאב בעולם, לא ניתן להתכחש לכך. ישנה שנאה, מלחמות, עוני, שכול, מחלות ומוות. ברמה האישית, ישנו פחד מדברים שעלולים לקרות לנו ויש חוסר מודעות שגורם לאדם להכאיב לעצמו ולאחרים, לכעוס, לשנוא, לתמרן, להיסגר. ישנם פצעים בנפש האדם,  מכאבי העבר שחווה כל אחד בילדותו ובמהלך חייו. חלקם ישנים כימי חיינו- הכאב שבלידה, שבניתוק חבל הטבור , כשהתינוק "מושלך" לתוך החיים וחלקם אפילו עתיקים כאנושות עצמה: עולה בדעתי כי המשפט "בעצב תלדי בנים", יכול להתפרש כגורל האנושות, אשר נעמדה על שתי רגליים, התרחקה מהאדמה, וחייה הם כפצע פתוח, רגיש, שביר ולעיתים כואב.
הדבר האחרון שאדם בן ימינו רוצה, הוא להרגיש כאב: הוא מעדיף להרגיש טוב,לשמוח, להיות נאהב, בטוח, אמיץ ויפה.
ובכל זאת כל בני האדם חשופים לכאב.החיים אינם וודאים ואסונות עלולים לקרות. כל אחד עלול להיפגע על ידי אדם אחר, הלב של כל אחד יכול להישבר.
כשאדם נפגע, הוא חווה כאב כה גדול עד כי הוא חווה את הכאב כדבר היחיד הקיים בתוכו, כלומר אין כלום מלבד הרגשה רעה או איומה והוא רוצה שהיא תחלוף ושהוא יוכל להרגיש טוב. עוצמת הפגיעה, נובעת מכך שהפגיעה מגרדת את הגלד שעל הפצע שבליבנו, אותו פצע ישן שאנו כה מנסים לכסותו ביום יום והוא שגורם לפגיעה להרגיש כה כואבת.
קורס דולות

הלבשה תחתונה

בסוף מצאתי עבודה. שלושה חודשים לאחר תחילת החיפוש. שנתיים מאז שהתחלתי לכתוב במחברת.
האם ניצחתי או הפסדתי? לעשות את המקסימום זה תמיד לנצח. וגם לזכור שאין מנצחים ומפסידים. מעבר לכך, צריך לקום כל יום בבוקר ולהתחיל מחדש.

פוסטרים

15.7 מחפש סוף טוב לספר:
שמצאתי עבודה עם המון כסף ומעט שעות, ועדיין אני מתפתח עם התנועה והכתיבה…
אולי זה יקרה, אמן. אבל באותה מידה, אולי לא.
לזכור שהעיקר בשבילי  זה להתפתח בהוראת התנועה! אחרת באמת אני אתבחבש עם עצמי כל החיים, בלי כיוון, ללא העמקה.
הסכנה היא לא זה שלא ארוויח כסף, אלא זה שאוותר על עצמי בגלל הציפיות של חברה שלי.
כשאני לא מאפשר לעצמי להיות מי שאני, אני בסוף נהיה כועס וקורבן. אין את מי להאשים. רק להיות אני, על כל צדדי.
20.7 הכעס שהיה לי על חוסר השלמות של אנשים, הפך לו לחמלה. מה שנראה היה לי כמו שבר נוראי ובלתי ניתן לתיקון,, הוא עכשיו בעיני לא יותר מאשר אבדן ביטחון זמני, משהו לא נעים שקרה לאותו אדם, אך שהזמן והאהבה יכולים לרפא.
פעם הייתי מגיב בנוקשות לחוסר השלמות אצל אחרים. אני הופך סבלני ומקבל, ואז אני יכול להיות שם באמת.

ליסינג תפעולי  השכרת רכב בארץ

10.07.2007
מחכה לתשובה מאיזו עבודה. אבל רואה איך אני חושב שאולי אני תופס מקום של מישהו אחר,  מישהו שצריך את זה יותר ממני. שאולי זה לא בסדר שיציעו לי עבודה טובה, אם זו לא באמת הקרירה שלי.
וגם: אם לא יהיה לי כסף אז אשאר ערני ואכפתי.
רות אמרה שלבמה צריך לעלות עם אבן בנעל, כדי לשמור על ערנות. אז אני רוצה להשאיר לי את האבן של העוני, כי אז אני ערני ולא נתפס לשביעות רצון.
אבל זה שטויות- גם כי אני לא באמת ערני, אלא קפוא, וגם כי יהיו עוד מספיק אבנים גם ככה. וגם- חאלס עם הפחד מלהיתפס לשביעות רצון… חאלס עם הרעיונות הישנים!

סרט תדמית