אבל האם זה נכון לפסול את כל הדברים הללו? להשתמש בהם כהוכחה לחוסר האמיתות או חוסר הטוהר של הדברים.
(אז גם מגיעה ההתחברות ליהדות- לעולם נקי וטהור יותר. עולם שבו האדם הולך אל עבר האחר- אל מעבר לעצמו.)
וכשמ' אמרה: זה פה קרוב- תעשה את זה עם אשתך והילדים- למה זה לא מספיק טוב?. אמרתי שלא, זה חיב להיות גדול יותר.
לא יכולתי לקבל את דעתה שלהקים משפחה זה כבר ללכת "מעבר", שהמחויבות מתחילה בבית. ראיתי את ההתעסקות האובססיבית של משפחות אחרות בילדים /נכדים שלהם וזה היה נראה לי על גבול הבלתי מוסרי…
אמנית אחת אמרה שלהקים משפחה זה לא היה מספיק טוב כי זה לא 'לגאול את האדמה'… אולי ככה חינכו אותנו בקיבוץ?
אני התעקשתי שהמטרה בחיים זו היכולת לראות את האחר, ושהיהדות היא הדת שמציבה את הזולת לפני ה"אני". וגם כשאמרו לי שהיהדות אינה כזאת- התעקשתי שבמהות היא כן.
האם העדפתי לבחור בקליפה – אולי ידעתי בתוך תוכי שהיא תהיה מספיק גדולה כך שלא אצטרך להתחייב על ה"בתוך" המהותי.
ואחרי שלא הסכמתי להתמסר- התחלתי להתאבל: איך שנה שלמה של קרבה ירדה לטמיון. איך רגע אחד מרגישים קרובים ורגע אחריו אין כלום.
בקיצור התבכיינתי לאלוהים.
גם עם שאר האקסיות שלי התנהגתי ככה. הייתי בשוק מוחלט כשהן עזבו.
הן בעצם אומרות: אם אתה לא רוצה, אין בעיה, רק תגיד. העסקה תתבצע עם מישהו שרוצה.
האקסיות שלי חיפשו מישהו שיתמסר להן. פעלו לפי אינסטינקט הישרדותי, קר ופרקטי. ואני לא הבנתי איך אפשר כך להמשיך הלאה- רציתי שהגלגל יוחזר לאחור ואוכל לקבל פירות אחרים על המעשים שלי.
אולי אם היו עוזבות אותי מסיבה אחרת היה לי קל יותר לקבל שזה הגורל- האל- כי אני עשיתי את מה שדרוש. אבל בדרך שזה קרה, תהיתי אם זה אכן מה שהיה צריך לקרות, או שמא הפחדים הכריעו אותנו.
כעסתי על עצמי ש"כמעט הצלחתי ועכשיו שוב אצטרך להתחיל 'מהתחלה'".
אחרי שמערכת היחסים התנפצה, התחלתי לכתוב במחברת. ניסיתי להבין מדוע רציתי כל כך להרוס את הקשר, לחזור להיות לבד. אפילו שחשבתי שאני הולך על הקשר, בתוכי עשיתי כל מה שיכולתי כדי להרוס אותו.
במחברת:
הצורה לא מוצאת חן בעיני. עם מישהי שאין לי איתה כלום עדיין זה הגיוני בהחלט, אבל עם מישהו שאנחנו אוהבים זה ילדותי להידבק לצורה. אבל זה שוב היה חזק ממני.
מה הסתתר מאחורי זה?
אני יוצא למסע, לחפש תשובה לחוסר היכולת שלי להיות במערכת יחסים ולמבוי הסתום שאני מרגיש לאחר שנים של מסעות בהודו ומגורים בקומונה של יוצאי הודו במדבר, בשיטים. (הדברים מהמחברת כתובים בהטיה).
פוחד שהיא תחשוב שאני לא מרוויח מספיק. שתרצה פתאום מישהו אחר.
מפחד לעשות לה ילדים, להתחתן איתה.
מפחד להזדקק לה. שאוהב אותה והיא לא תרצה אותי.
אז מה הפתרון? או ללכת אל מעבר ל"אני" או להתמסר למישהי ולבטוח שההתמסרות תיצור את הביטחון. כך אמר הרב יובל.
מפחד שהיא לא תעזור לי שאבקש- שאני אשבר והיא תברח.
פחד מהתמסרות כי אי אפשר לדעת מה יקרה. פוחדים "ללכת על זה", ללכת על כל הקופה, כי אנחנו עלולים להפסיד הכל.
וכתבתי:
מה היא בעצם נותנת לי? סקס. ביטחון. אינטימיות. שותפות.
אני פורט את זה לפרוטות ושואל האם זה שווה את ההתמסרות. האם אין בזה "קבצנות". צורך? תלות?
כל הדברים הללו נתפסים כשלילים. (ואולי הם אכן שלילים כשאנחנו עושים הכל כדי לא לאבד אותם וחושבים שאנחנו זה רק הצורך שלנו והפחד שלנו מלאבד את זה.)
בקיצור- לא יכולתי להכיל את כל זה ושנינו וברחתי ממערכת היחסים כל עוד נפשי בי.
הספר החדש הוא מעין יומן שכותב הגיבור (אני) לאחר שבגיל שלושים, הוא נפרד מבת זוג עימה גר באשרם שהקימו בדרום הארץ ומנסה להבין מדוע אינו מסוגל להיות בקשר.
תוך כדי ההתרחקות מהווי "הודו"- הוא מתחיל לחזור בתשובה.
בחלק השני של הספר כותב הסופר מעין בלוג או טוב שבועי, בו הוא מנסה, כעת בגיל 31, למצוא בהירות בחייו ולהצליח למצוא בת זוג, בית, להשלים לימודים באוניברסיטה ולגבש שיגרת חיים דתית- חילונית.
החלק האחרון של הספר פוגש אותו כאשר –בגיל 32 – הוא מוותר על החזרה בתשובה, ומנסה 'לחזור לחיים האמיתיים': למצוא עבודה בה ירוויח קצת יותר משכר מינימום… לקיים מערכת יחסים ולבחון מיהו ומהו בתור אדם בוגר.
ניסיונו לתעד את תהליך ה'ניצחון' מוטל כעת בספק, וכלל לא ברור שהרעיונות שלו יעמדו במבחן המציאות.
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 