אבל האם זה נכון לפסול את כל הדברים הללו? להשתמש בהם כהוכחה לחוסר האמיתות או חוסר הטוהר של הדברים.
(אז גם מגיעה ההתחברות ליהדות- לעולם נקי וטהור יותר. עולם שבו האדם הולך אל עבר האחר- אל מעבר לעצמו.)
וכשמ' אמרה: זה פה קרוב- תעשה את זה עם אשתך והילדים- למה זה לא מספיק טוב?. אמרתי שלא, זה חיב להיות גדול יותר.
לא יכולתי לקבל את דעתה שלהקים משפחה זה כבר ללכת "מעבר", שהמחויבות מתחילה בבית. ראיתי את ההתעסקות האובססיבית של משפחות אחרות בילדים /נכדים שלהם וזה היה נראה לי על גבול הבלתי מוסרי…
אמנית אחת אמרה שלהקים משפחה זה לא היה מספיק טוב כי זה לא 'לגאול את האדמה'… אולי ככה חינכו אותנו בקיבוץ?
אני התעקשתי שהמטרה בחיים זו היכולת לראות את האחר, ושהיהדות היא הדת שמציבה את הזולת לפני ה"אני". וגם כשאמרו לי שהיהדות אינה כזאת- התעקשתי שבמהות היא כן.
האם העדפתי לבחור בקליפה – אולי ידעתי בתוך תוכי שהיא תהיה מספיק גדולה כך שלא אצטרך להתחייב על ה"בתוך" המהותי.
ואחרי שלא הסכמתי להתמסר- התחלתי להתאבל: איך שנה שלמה של קרבה ירדה לטמיון. איך רגע אחד מרגישים קרובים ורגע אחריו אין כלום.
בקיצור התבכיינתי לאלוהים.
גם עם שאר האקסיות שלי התנהגתי ככה. הייתי בשוק מוחלט כשהן עזבו.
הן בעצם אומרות: אם אתה לא רוצה, אין בעיה, רק תגיד. העסקה תתבצע עם מישהו שרוצה.
האקסיות שלי חיפשו מישהו שיתמסר להן. פעלו לפי אינסטינקט הישרדותי, קר ופרקטי. ואני לא הבנתי איך אפשר כך להמשיך הלאה- רציתי שהגלגל יוחזר לאחור ואוכל לקבל פירות אחרים על המעשים שלי.
אולי אם היו עוזבות אותי מסיבה אחרת היה לי קל יותר לקבל שזה הגורל- האל- כי אני עשיתי את מה שדרוש. אבל בדרך שזה קרה, תהיתי אם זה אכן מה שהיה צריך לקרות, או שמא הפחדים הכריעו אותנו.
כעסתי על עצמי ש"כמעט הצלחתי ועכשיו שוב אצטרך להתחיל 'מהתחלה'".
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 