מסע פנימי וחיצוני – נדב חייקין בנתור

אחרי הפרידה לא הסכמתי לשחרר את מ'.
מצד אחד זה שהיא השפילה אותי גרם לי לרצות אותה.
מצד שני, זה שהיא השפילה אותי גרם לי לרצות להשפיל אותה בחזרה.
והתרפיסטית אמרה לי שאני שונא נשים.
האם זה לא כמו עם ההורים? ככל שהילד מרגיש עזוב, הוא רוצה אותם יותר.
אבל יש בו גם כעס כלפיהם.
שלוש שנים של סדנאות בהודו רק כדי להתחבר לכעס. ומה השתנה? שנתיים אחרי זה נזרקתי בקומונה ליד אילת, עם עוד עשרה חברים יוצאי הודו. אבל גם שם לא מצאתי את התשובה. עכשיו אני חוזר בתשובה.
אבל למה הדברים העמוקים לא עוזבים אותנו. (אולי אנחנו לא עוזבים אותם?)
רק לאחרונה הבנתי איך אני כל הזמן מרגיש מושפל.
(כמו הידידה אז בסיני שרק חיכתה שאגיד עליה משהו לא טוב כדי שהיא תוכל להעלב)
כל דבר שעושים לי גורם לי להרגיש חסר אונים ומושפל.
ומצד שני רצון לנקום, להראות להם שאני יותר טוב.
אמרתי לעצמי שאני רוצה לרפא את המושפל שבי.
זכותי לקיום נמצאת, בלי קשר לאף אחד ולשום דבר.
לא צריך להתעסק בעניינים של אף אחד ולאף אחד אין ממש עניין בי.
כל אחד עסוק בשלו. ככה זה צריך להיות. אני צריך להתעסק בבחירות שלי: אשה, ילדים, מקצוע. אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. גם לא קומונה או קהילה שהם חיפוש אחרי בית, בלי שאצטרך להקים אותו בעצמי. ואלף סדנאות כדי לרפא את הפצע שבפנים. אולי צריך לעזוב את זה. להתמסר למשהו- נגיד ליהדות- ואז להקים משפחה ולהוליד ילדים.
נמשיך עם היהדות.
יומיים אחרי הפרידה ממ' שכרתי דירה קטנה בשכונת שפירא.
אני עובד במקום שמשלם 18 שקלים לשעה. גר בבית שאני לא אוהב, בלי טלפון ואינטרנט- כי מהרגע שנכנסתי אליו, אני כבר מתכנן לעזוב אותו. ישן 2 לילות בשבוע בהוסטל –בלי שמשלמים לי תוספת שכר, ונותן ערך עליון ליהדות- לחזרה בתשובה.
מחליט לכתוב ספר הנשען על ההגות של עמנואל לוינס, הפילוסוף שמשלב יהדות ורוחניות.

שוב כותב לעצמי במחברת:
בי ובמ' היו כל כך הרבה שנאה וכעס. איך היינו אוהבים אחד את השני?
האם באמת יש אהבה בזוגיות? האם אנשים עם שנאה בתוכם יכולים באמת לאהוב?
זוהי השאלה שבגללה כתבתי את הספר השני שלי: לא יתכן שאנשים שרודפים אחרי אהבה, ומצליחים כאילו "להתמסר" לנישואין- אם אין להם בעצם אהבה בתוכם, והם לא עשו "עבודה פנימית", הרי שזאת לא אהבה, מקסימום משחקי שליטה ותלות. אז מה שווה הכל?
מדוע שאתמסר אם הכל יכול להיות שקר? השקר הגדול- אחריו חיפשתי. ממנו פחדתי. מה יהיה אם קריירה זה גם אשלייה. אם אלך לשם ואגלה שזאת הייתה טעות.
ואם אצליח ואתפרסם רק בכדי לגלות שהפכתי לעוד אגו מניאק שמתלהב מעצמו. לעוד סלב עלוב ושנון שחי את החיים מה"מיינד שלו".
ומצד שני: קיפאון- כי כן יש בי רצון לעשות, ויש לי מה להגיד ומה לתת.
אבל תמיד לא עד הסוף- כי קיים סיכון שה"אני" לא באמת קיים. וקיים סיכון שאני לא הולך על הדבר הנכון או שהחיים יסחפו אותי למקומות בלתי ידועים
האם בעצם הרצון שלי להיות בחוסר שליטה גרם לי לעשות ההפך- להיות כל הזמן בשליטה מלאה? כדי שלא אסחף פתאום אחרי משהו, שלא אמצא את עצמי 'לא חי' פתאום. מת. או חי חיים של שנאה?
ואולי אותו דבר עם כסף- פחד להיות זקוק לכסף- להאמין לכסף- גרם כל הזמן לקיפאון –ש שלא אעשה משהו שיגרום לי להיות זקוק לכסף. כי מי יודע מה יצא ממני פתאום.

ושוב:
"יש לנו חוסר אמונה בעצמנו ובעולם- אז איך נאמין זה בזה?"
בקיצור התבכיינות.
ולמה כשמישהי כן נתנה לי אהבה ורכות –לא הייתי מוכן לקבל? מה הייתה הסכנה הגדולה. הרי באותו רגע שמישהי רכה אליך- זה לא קשור אם יש בעולם שנאה או אהבה.
אולי חשבתי שזה מחייב אותי להחזיר לה רכות." אני לא רוצה להיות "חייב" כי אז לא אוכל להיות אוטנטי.
איזה מין עולם זה של תלות וחוסר אוטנטיות!!…
אסור לקבל כי אז נהיה חייבים לתת.

אז יוצרים עם ההורים ועם אנשים אחרים, מערכות יחסים מוזרות שבהן אני מקבל אבל לא חייב להחזיר, לא חייב לתת.