שוב כותב לעצמי במחברת:
בי ובמ' היו כל כך הרבה שנאה וכעס. איך היינו אוהבים אחד את השני?
האם באמת יש אהבה בזוגיות? האם אנשים עם שנאה בתוכם יכולים באמת לאהוב?
זוהי השאלה שבגללה כתבתי את הספר השני שלי: לא יתכן שאנשים שרודפים אחרי אהבה, ומצליחים כאילו "להתמסר" לנישואין- אם אין להם בעצם אהבה בתוכם, והם לא עשו "עבודה פנימית", הרי שזאת לא אהבה, מקסימום משחקי שליטה ותלות. אז מה שווה הכל?
מדוע שאתמסר אם הכל יכול להיות שקר? השקר הגדול- אחריו חיפשתי. ממנו פחדתי. מה יהיה אם קריירה זה גם אשלייה. אם אלך לשם ואגלה שזאת הייתה טעות.
ואם אצליח ואתפרסם רק בכדי לגלות שהפכתי לעוד אגו מניאק שמתלהב מעצמו. לעוד סלב עלוב ושנון שחי את החיים מה"מיינד שלו".
ומצד שני: קיפאון- כי כן יש בי רצון לעשות, ויש לי מה להגיד ומה לתת.
אבל תמיד לא עד הסוף- כי קיים סיכון שה"אני" לא באמת קיים. וקיים סיכון שאני לא הולך על הדבר הנכון או שהחיים יסחפו אותי למקומות בלתי ידועים
האם בעצם הרצון שלי להיות בחוסר שליטה גרם לי לעשות ההפך- להיות כל הזמן בשליטה מלאה? כדי שלא אסחף פתאום אחרי משהו, שלא אמצא את עצמי 'לא חי' פתאום. מת. או חי חיים של שנאה?
ואולי אותו דבר עם כסף- פחד להיות זקוק לכסף- להאמין לכסף- גרם כל הזמן לקיפאון –ש שלא אעשה משהו שיגרום לי להיות זקוק לכסף. כי מי יודע מה יצא ממני פתאום.
ושוב:
"יש לנו חוסר אמונה בעצמנו ובעולם- אז איך נאמין זה בזה?"
בקיצור התבכיינות.
ולמה כשמישהי כן נתנה לי אהבה ורכות –לא הייתי מוכן לקבל? מה הייתה הסכנה הגדולה. הרי באותו רגע שמישהי רכה אליך- זה לא קשור אם יש בעולם שנאה או אהבה.
אולי חשבתי שזה מחייב אותי להחזיר לה רכות." אני לא רוצה להיות "חייב" כי אז לא אוכל להיות אוטנטי.
איזה מין עולם זה של תלות וחוסר אוטנטיות!!…
אסור לקבל כי אז נהיה חייבים לתת.
אז יוצרים עם ההורים ועם אנשים אחרים, מערכות יחסים מוזרות שבהן אני מקבל אבל לא חייב להחזיר, לא חייב לתת.
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 