מסע פנימי וחיצוני – נדב חייקין בנתור

אחרי הפרידה לא הסכמתי לשחרר את מ'.
מצד אחד זה שהיא השפילה אותי גרם לי לרצות אותה.
מצד שני, זה שהיא השפילה אותי גרם לי לרצות להשפיל אותה בחזרה.
והתרפיסטית אמרה לי שאני שונא נשים.
האם זה לא כמו עם ההורים? ככל שהילד מרגיש עזוב, הוא רוצה אותם יותר.
אבל יש בו גם כעס כלפיהם.
שלוש שנים של סדנאות בהודו רק כדי להתחבר לכעס. ומה השתנה? שנתיים אחרי זה נזרקתי בקומונה ליד אילת, עם עוד עשרה חברים יוצאי הודו. אבל גם שם לא מצאתי את התשובה. עכשיו אני חוזר בתשובה.
אבל למה הדברים העמוקים לא עוזבים אותנו. (אולי אנחנו לא עוזבים אותם?)
רק לאחרונה הבנתי איך אני כל הזמן מרגיש מושפל.
(כמו הידידה אז בסיני שרק חיכתה שאגיד עליה משהו לא טוב כדי שהיא תוכל להעלב)
כל דבר שעושים לי גורם לי להרגיש חסר אונים ומושפל.
ומצד שני רצון לנקום, להראות להם שאני יותר טוב.
אמרתי לעצמי שאני רוצה לרפא את המושפל שבי.
זכותי לקיום נמצאת, בלי קשר לאף אחד ולשום דבר.
לא צריך להתעסק בעניינים של אף אחד ולאף אחד אין ממש עניין בי.
כל אחד עסוק בשלו. ככה זה צריך להיות. אני צריך להתעסק בבחירות שלי: אשה, ילדים, מקצוע. אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. גם לא קומונה או קהילה שהם חיפוש אחרי בית, בלי שאצטרך להקים אותו בעצמי. ואלף סדנאות כדי לרפא את הפצע שבפנים. אולי צריך לעזוב את זה. להתמסר למשהו- נגיד ליהדות- ואז להקים משפחה ולהוליד ילדים.
נמשיך עם היהדות.
יומיים אחרי הפרידה ממ' שכרתי דירה קטנה בשכונת שפירא.
אני עובד במקום שמשלם 18 שקלים לשעה. גר בבית שאני לא אוהב, בלי טלפון ואינטרנט- כי מהרגע שנכנסתי אליו, אני כבר מתכנן לעזוב אותו. ישן 2 לילות בשבוע בהוסטל –בלי שמשלמים לי תוספת שכר, ונותן ערך עליון ליהדות- לחזרה בתשובה.
מחליט לכתוב ספר הנשען על ההגות של עמנואל לוינס, הפילוסוף שמשלב יהדות ורוחניות.