ארכיון חודשי: יוני 2008

פרק י'

קבעתי פגישה עם אלון. הוא עובד בפלורנטין ואני גר בשפירא, עזוב לנפשי. ישבנו בבית קפה וסיפרתי לו שאני חוזר בתשובה. בהתחלה הוא אמר "מדהים כמה התרחקת מאושו". אחר כך הוא אמר "אולי בעצם התרחקת מעצמך".

אני חוזר הביתה  ומרגיש שהיהדות הרחיקה אותי מהחיים. אני כל כך רציתי כבר למצוא שרציתי לתפוס מסגרת שתפתור את כל הבעיות. שתיתן לי למצוא משמעות בשגרה, שתיתן לי מגבלות שתיתן לי מהות, זהות.

רציתי "שורט קט" ואולי הבנתי שאין ממש שורט קט.

אז זה לא שחזרתי לחיים המערביים. איחדתי בין היהדות לרוחניות. אימצתי פוזה של יהודי –רוחני- מעין גורו קטן שמראה לאנשים בבית כנסת שהמחשבה שלו עמוקה ושהרוחניות יכולה להיות השלמה טובה ליהדות.

אני כאילו קצת מתפכח מהיהדות. כותב במחברת:

"להבדיל מרות, שמקבלת כל אחד במקום שהוא, ולכן יכולה לקבוע גבולות וחוקים, אני רציתי שהמסגרת תאפשר לי לנהל אנשים- לעקוף את זה שאני לא מקבל אותם.

אין עניין לרפא את השבר בעולם וגם לא לאבחן אותו באחרים.

מקסימום לראות את השבר אצלי- זה לחוות את הכאב- ולשאוף להיות מעבר לכך."

למה רציתי כל כך להיות מעבר לכאב? ולמה להתעקש כל כך על הרעיון של 'להישרף בכאב'? הרי אני העברתי ביקורת על אלו שכל הזמן עסוקים בהתניות שלהם. אז למה אני עסוק כל הזמן ברגשות שהן סוג של התניות?

אבל אני כן רואה באל כמשהו שמסייע להתגבר על השבר!

בשיעור יהדות יורם (המורה)שאל אותי: אתה רוצה להיות פילוסוף של השבר?

אני שואל: מי אני? מה רציתי? מה היה הקטע שלי בחיים?

פיתחתי תיאוריה שהכרה בשבר האישי מאפשרת היפתחות אל האחר ואיכפתיות.

מי אמר שזה נכון? ומה אני רוצה להגיד בזה?

פרק ט'

אני רואה אנשים שלא אוכלים נכון, לא יושבים נכון- חיים בהרבה מתח ולחץ- וזה מחזק את התחושה שלי של הכל או כלום- מה כל השאר שווה אם אתה במתח-?אם אתה מדבר כל היום בפלאפון. זה היה מטריף אותי שמ' מדברת כל הזמן בטלפון- כאילו שאם היא רוחנית אז היא צריכה לעבוד בעבודות נטולות לחץ.
מצד שני נהניתי שהיא חזקה ודרך אגב- הכי חשוב להגיד בעצם- נהניתי גם אני להיות חזק בשיטים- להיות גבר- להיות מישהו שמקשיבים לו, להתמסר לעבודה ולאחריות שהייתה לי שם.
אבל אני חושב שזה היה יותר כשיטה "ללכת מעבר לאני", כמו באיזה מנזר זן עתיק  שרק משרתים כל היום. לא האמנתי ש"לדבר עצמו" יש כבר את המשמעות מגולמת בתוכו. כלומר ההתמסרות לא ככלי אלא כמטרה. גם נהניתי מתשומת הלב שקיבלתי- מזה שכאילו יש לי מקום- יש לי תפקיד.
פעם רצתי בים ופתאום גיליתי שאיבדתי את הכובע שלי. פניתי לאחור ורצתי לחפש את הכובע ופתאום הרגשתי שיש לי משמעות- שמשהו חיצוני נתן לי תחושת משמעות מהותית— אבל זה נשאר בתור משהו לספר לחברה…
דבר נוסף שהתחלתי להבין כשגרתי באשרם בשיטים, זה שהרוחניות השטיחה את ההבדלים בין נשים לגברים. כתבתי על זה שאישה צריכה להתחבר לנשיות שלה ולא לרצות להיות כזאת רוחנית של מיינד וסקס חופשי שנשיות זה לרצות גבר אחד. להיות עם גבר אחד. לא טוב להיות פרוצים מידי.
בספטמבר 2006, פותח קבוצת תנועה באישור של רות. בפלייר אני כותב שהתנועה מביאה לתפיסה עמוקה ורב מימדית של המציאות.
אני מתכוון בכך שהתלמידים שלי ילמדו לראות רבדים מעודנים יותר של המציאות ולא רק את הרובד הגס שלה. רק שאצלי יש רק רבדים מעודנים והרובד הגס לא קיים כלל. אין לי בית, אין לי מקצוע- בקיצור, רבדים מעודנים בלבד. החיים שלי הם כמו מהות שאין לה קליפה לשבת עליה. אולי אפילו הם לא מהות- כי זה לא מתחלק באמת למהות וקליפה: זאת מהות וזאת מהות.
מנותק ממהות אחת, אבל מלמד איך לנוע בין המהויות:
"אנחנו חזקים….
יכולים לערוף למישהו את הראש….   
כדי למשוך תלמידים,אני מפרסם כתבה על תנועה:
"דרך התנועה אפשר להבין מחדש את הקשר בין המפרקים השונים, את הקשר למשקל ולאדמה, ולקחת מחדש אחריות על אופן היציבה והתנועה. יש צורך ואפשרות – כמבוגרים – להסיר את החיץ שבתוכנו, לתת לעצמנו להיות שוב רגישים ופגיעים, במקום להתכחש לעובדה זו על ידי הקהיית החושים והרגשות.

המציאות, אף שהיא נתפסת בעינינו כחירות, היא למעשה כפייה! היא כופה עלינו רגשות מסוימים, תשוקות, ואת הדרך בה גופנו מוחזק. העבודה התנועתית היא הליכה נגד כפייתה של המציאות – מאבק לשנות את הרגלי התנועה שלנו, ואת התלות שלנו בסוג החוויות והרגשות שאנחנו חווים.

ישנו מקום שהוא מעבר לחוויה ולתפיסה השטוחה של הגוף והחיים. מקום שרגיש לעצמו ומחויב לאחר.

אך כדי ליצור שינוי אמיתי של אופן התנועה והיציבה, וכדי לאפשר את הפתיחות
הנפשית, דרושה התמסרות.

התמסרות פירושה מצד אחד להיכנע לכפייה של המציאות ולהיות מוכנים להרגיש כאב, שקט ושעמום, ומצד שני, ללכת נגד כפייתה של המציאות, ולשנות את חיינו."

עדיין ביהדות, למרות ששוכב עם בחורות. מנסה להתאושש מהפרידה.

פרק ח'

אז אני כל הזמן מדבר על מסגרת- על פיתרון כללי- על פיתרון קולקטיבי. אולי זה מה שיש בקיבוץ: פיתרון קולקטיבי? מעטים מתמסרים- צריך לשנות תפקיד ומקצוע כל כמה שנים. אני מסרב למצוא משמעות פרטית- להילחם "בתוך החיים". רוזנצוויג טוען שרק היהדות זה להיות באמת "בתוך החיים". רק להאמין באלוהים זה להיות בתוך החיים. אני מפרסם ב'מעריב' מאמר הנקרא "לא פחות מהכל": "יש צורך להעניק משמעות למשהו נוסף, מעבר למערכות יחסים: אמונה באל, אך כזו שאינה נשארת בגדר אמירה אלא באה לידי ביטוי בחיינו: אמונה בחיים, אמונה בבני אדם ואמונה שלמה בקיומו של האל. האל דורש מאיתנו "לא פחות מהכל", כך אומרים לנו המורים הרוחניים, ומבקשים מאיתנו לעשות את עצמנו כלי לרצונו. (האין זה מה שמנסות להשיג המצוות הרבות ביהדות? לדרוש ממך "לא פחות מהכל"?לתת את המשמעות העליונה לעבודת האל.) ומה פירוש להאמין באל? לתת "לא פחות מהכול"? הפירוש איננו שאנחנו סומכים עליו שהכל יהיה בסדר ויסתדר לפי רצוננו, כדי שנוכל להמשיך בחיינו, שבעי רצון וחזקים. האמונה צריכה להיות מוחלטת!! הישענות על האל בתור האופק האחרון של משמעות חיינו. לא האשלייה שמשהו חיצוני: סיפוק תשוקה כלשהיא, או מצב חיים מסויים, יתנו משמעות, אלא הידיעה כי מעבר לכל אלו לחיינו יש משמעות.האמונה שלנו חייבת להשתקף חזרה לתוך חיי היום יום. היא משתקפת בכך שאנחנו מפסיקים להגיב לשבר:  לתשוקות שלנו, ל"אני" שכל כך רוצה להרגיש טוב.  
יופי!! מתוחכם מאוד: לא ריחוק בודהיסטי- אלא אמונה יוקדת שלוקחת אותנו מעבר לחיי היום יום האפרוריים. האין זה הפוך ממה שרות מלמדת על משמעות שנמצאת בחיי היום יום האפרוריים. בנשיאת משא לטווח ארוך. בהעמקה? במחויבות? אצלי הכל "כללי", גם המחויבות היא ל'כולם'. להיות אמנם "למען האחר"- אבל באופן כללי מאוד. במחברת אני שואל את עצמי איך ה"טריפים " של כל אחד- כלומר הרצונות- מסתדרים עם התיאוריה שלי. כלומר, איך הקולקטיב הזה משאיר מקום למי שרוצה להגשים חלום, לפתוח עסק וכו'? אני עונה לעצמי שכל אחד עם הגורל שלו- אבל התיאוריה מוחלת על כולם. לא עולה בדעתי שהאישי של כל אחד הוא לא רק טריפ או גורל אלא הוא החיים שלו, שכל אחד הוא קודם כל מה שהוא עושה ומה שהוא בוחר לעשות….

אז חוזרים בתשובה?אני כבר מת לחזור ממש בתשובה- להיות מסודר. ד' מספר לי על החברים שלו בבית שמש שחזרו בתשובה ועובדים בדואר- כי העבודה הופכת למשהו שעושים רק בשביל שיהיה את המינימום הנדרש, והמהות האמיתית הופכת להיות התשובה, התפילה. אז גם אני רוצה יהיה לי תירוץ לעבוד בדואר, שהעולם החיצוני ידע שויתרתי על החיים ה'מערביים'- שלא יהיו ממני ציפיות ולא אכזבות.כמו שזה עכשיו, אני חי במציאות רוחנית, אבל מתבאס מזה שרואים רק מה אני משיג או לא משיג בפנימי. שאולי חושבים שאני לא משהו מיוחד.אולי בגלל זה רציתי לפרסם את הספר על לוינס- כדי להראות לכולם מה חשוב באמת: תראו, זה לא שלא יכולתי להצליח- אני פשוט לא נותן לזה את החשיבות…אותו דבר עם הספרים שלי: אני מוכשר אבל אני לא באמת יכול להרשות לעצמי להאמין בכישרון שלי או להגיד שאני סופר. אני מעדיף- אם תסלחו לי- להאמין באל.

פרק ז'

כל זה גורם לי לקפוא. לא להרוויח כסף,ולא להוציא.לא למצוא חברה, אבל גם לא להפסיק לחפש.

אני מאוכזב מהרצון האנושי –או אולי הצורך- לעשות למען ביתי ולמען עצמי. בספר של לוינס אני מתלהב מהביקורת שלו על אנשים שיושבים 'סתם' בבתי קפה. כשסיפרתי על זה לראדו הוא אמר שזה בגלל שלוינס היה בשואה. אני עדיין לא מבין את הקשר כאן.

אני לא מוכן להיכנס למשחק. מתעקש להשקיף מהצד: אם זוגיות אומרת קטנוניות- אני לא רוצה. אם להרוויח כסף אומר לנצל -אני לא רוצה. אם החיים דורשים מורכבות- אני אעמוד על הסף.

                                                                                                                                           האם אי אפשר גם לחוות כאב- וגם להיכנס 'לתוך החיים'? אם הייתי מעיז לעשות, לקום, ליפול, להתמסר לחיים, ללכת על דברים עד הסוף בלי לדעת כלום, אולי אז הייתי מבין שפשוט נתפסתי לצורה של דברים- לצורה השלילית שלהם. 
אני יוצא נגד הכפייה של המציאות, שכופה עלינו לרצות את החיים- שגורמת לנו לשנוא לכאוב, לפחד- אני רוצה ללכת מעבר לזה.אני אפילו שואל את עצמי הייתכן שהאגו הוא טעות? מזל שאני עונה לעצמי שלא תיתכן טעות בבריאה.באותו זמן אני כותב שהתנועה עוזרת לנו להתנגד לכפיה של המציאות

זה אומר שבגלל ששיעורי התנועה של רות יוצרים טרנספורמציה- רציתי להשתמש בזה בשביל להשתחרר מהעולם- למצוא עולם בתוך עצמי- ולא להיות זקוק לעולם שבחוץ.מכיוון שגיליתי כל כך הרבה על החיים- על להרגיש, על לחיות מתוך הלב, על נוכחות ומודעות – לא שמתי לב שאני קצת מחוץ לחיים.חשבתי שאנשים שאינם מגיעים למקומות הנפלאים הללו- אין להם כלום בחיים.שכל מי שלא רוחני- לא חי באמת.כשאני מנסה לחזור ל'שוק' ולצאת שוב לדייטים, אני מחליט לעקוף את הפחד מההתמסרות על ידי זה שאצא איתה, בלי שום הגדרה ובלי שום רעיון של מה אמור לקרות.במחברת:להיות סניאס אמיתי זה באמת לחיות בבלתי ידוע. לצאת עם מישהי בלי לפחד שהחיים ירמו אותי- בלי לחשוב שאולי היא תהיה חברה שלי- פשוט להיות איתה בבלתי ידוע. להיפטר מרעיונות על מה אמור לקרות ועל איך דברים אמורים להיות השיטה לא מוכיחה את עצמה. מה עושים אם גם לחיות בבלתי ידוע אני לא מצליח?ממשיך בחיבור על לוינס ומסביר למה מערכת יחסים היא כזאת בעייתית:

"התלות הנפשית והמינית, גורמים להתעסקות רבה מידי בזוגיות, במיוחד שזו נתפסת כספקית המשמעות העיקרית, וגורמים לעייפות, להסתגרות של בני הזוג בעצמם, לתלות מוגזמת במין, ולאדישות לעולם החיצוני"…

 מלוינס לקחתי את הביקורת על אהבה מודרנית שהיא לא ממש אהבה.  אני חותר לסוג חדש של רוחניות – עם מוסר ואחריות- שהמצפון שלי לא יגיד שאני אגואיסט. (ניצול השואה….)