מסע פנימי וחיצוני – נדב חייקין בנתור

אני רואה אנשים שלא אוכלים נכון, לא יושבים נכון- חיים בהרבה מתח ולחץ- וזה מחזק את התחושה שלי של הכל או כלום- מה כל השאר שווה אם אתה במתח-?אם אתה מדבר כל היום בפלאפון. זה היה מטריף אותי שמ' מדברת כל הזמן בטלפון- כאילו שאם היא רוחנית אז היא צריכה לעבוד בעבודות נטולות לחץ.
מצד שני נהניתי שהיא חזקה ודרך אגב- הכי חשוב להגיד בעצם- נהניתי גם אני להיות חזק בשיטים- להיות גבר- להיות מישהו שמקשיבים לו, להתמסר לעבודה ולאחריות שהייתה לי שם.
אבל אני חושב שזה היה יותר כשיטה "ללכת מעבר לאני", כמו באיזה מנזר זן עתיק  שרק משרתים כל היום. לא האמנתי ש"לדבר עצמו" יש כבר את המשמעות מגולמת בתוכו. כלומר ההתמסרות לא ככלי אלא כמטרה. גם נהניתי מתשומת הלב שקיבלתי- מזה שכאילו יש לי מקום- יש לי תפקיד.
פעם רצתי בים ופתאום גיליתי שאיבדתי את הכובע שלי. פניתי לאחור ורצתי לחפש את הכובע ופתאום הרגשתי שיש לי משמעות- שמשהו חיצוני נתן לי תחושת משמעות מהותית— אבל זה נשאר בתור משהו לספר לחברה…
דבר נוסף שהתחלתי להבין כשגרתי באשרם בשיטים, זה שהרוחניות השטיחה את ההבדלים בין נשים לגברים. כתבתי על זה שאישה צריכה להתחבר לנשיות שלה ולא לרצות להיות כזאת רוחנית של מיינד וסקס חופשי שנשיות זה לרצות גבר אחד. להיות עם גבר אחד. לא טוב להיות פרוצים מידי.
בספטמבר 2006, פותח קבוצת תנועה באישור של רות. בפלייר אני כותב שהתנועה מביאה לתפיסה עמוקה ורב מימדית של המציאות.
אני מתכוון בכך שהתלמידים שלי ילמדו לראות רבדים מעודנים יותר של המציאות ולא רק את הרובד הגס שלה. רק שאצלי יש רק רבדים מעודנים והרובד הגס לא קיים כלל. אין לי בית, אין לי מקצוע- בקיצור, רבדים מעודנים בלבד. החיים שלי הם כמו מהות שאין לה קליפה לשבת עליה. אולי אפילו הם לא מהות- כי זה לא מתחלק באמת למהות וקליפה: זאת מהות וזאת מהות.
מנותק ממהות אחת, אבל מלמד איך לנוע בין המהויות:
"אנחנו חזקים….
יכולים לערוף למישהו את הראש….   
כדי למשוך תלמידים,אני מפרסם כתבה על תנועה:
"דרך התנועה אפשר להבין מחדש את הקשר בין המפרקים השונים, את הקשר למשקל ולאדמה, ולקחת מחדש אחריות על אופן היציבה והתנועה. יש צורך ואפשרות – כמבוגרים – להסיר את החיץ שבתוכנו, לתת לעצמנו להיות שוב רגישים ופגיעים, במקום להתכחש לעובדה זו על ידי הקהיית החושים והרגשות.

המציאות, אף שהיא נתפסת בעינינו כחירות, היא למעשה כפייה! היא כופה עלינו רגשות מסוימים, תשוקות, ואת הדרך בה גופנו מוחזק. העבודה התנועתית היא הליכה נגד כפייתה של המציאות – מאבק לשנות את הרגלי התנועה שלנו, ואת התלות שלנו בסוג החוויות והרגשות שאנחנו חווים.

ישנו מקום שהוא מעבר לחוויה ולתפיסה השטוחה של הגוף והחיים. מקום שרגיש לעצמו ומחויב לאחר.

אך כדי ליצור שינוי אמיתי של אופן התנועה והיציבה, וכדי לאפשר את הפתיחות
הנפשית, דרושה התמסרות.

התמסרות פירושה מצד אחד להיכנע לכפייה של המציאות ולהיות מוכנים להרגיש כאב, שקט ושעמום, ומצד שני, ללכת נגד כפייתה של המציאות, ולשנות את חיינו."

עדיין ביהדות, למרות ששוכב עם בחורות. מנסה להתאושש מהפרידה.

כל זה גורם לי לקפוא. לא להרוויח כסף,ולא להוציא.לא למצוא חברה, אבל גם לא להפסיק לחפש.

אני מאוכזב מהרצון האנושי –או אולי הצורך- לעשות למען ביתי ולמען עצמי. בספר של לוינס אני מתלהב מהביקורת שלו על אנשים שיושבים 'סתם' בבתי קפה. כשסיפרתי על זה לראדו הוא אמר שזה בגלל שלוינס היה בשואה. אני עדיין לא מבין את הקשר כאן.

אני לא מוכן להיכנס למשחק. מתעקש להשקיף מהצד: אם זוגיות אומרת קטנוניות- אני לא רוצה. אם להרוויח כסף אומר לנצל -אני לא רוצה. אם החיים דורשים מורכבות- אני אעמוד על הסף.

                                                                                                                                           האם אי אפשר גם לחוות כאב- וגם להיכנס 'לתוך החיים'? אם הייתי מעיז לעשות, לקום, ליפול, להתמסר לחיים, ללכת על דברים עד הסוף בלי לדעת כלום, אולי אז הייתי מבין שפשוט נתפסתי לצורה של דברים- לצורה השלילית שלהם. 
אני יוצא נגד הכפייה של המציאות, שכופה עלינו לרצות את החיים- שגורמת לנו לשנוא לכאוב, לפחד- אני רוצה ללכת מעבר לזה.אני אפילו שואל את עצמי הייתכן שהאגו הוא טעות? מזל שאני עונה לעצמי שלא תיתכן טעות בבריאה.באותו זמן אני כותב שהתנועה עוזרת לנו להתנגד לכפיה של המציאות

זה אומר שבגלל ששיעורי התנועה של רות יוצרים טרנספורמציה- רציתי להשתמש בזה בשביל להשתחרר מהעולם- למצוא עולם בתוך עצמי- ולא להיות זקוק לעולם שבחוץ.מכיוון שגיליתי כל כך הרבה על החיים- על להרגיש, על לחיות מתוך הלב, על נוכחות ומודעות – לא שמתי לב שאני קצת מחוץ לחיים.חשבתי שאנשים שאינם מגיעים למקומות הנפלאים הללו- אין להם כלום בחיים.שכל מי שלא רוחני- לא חי באמת.כשאני מנסה לחזור ל'שוק' ולצאת שוב לדייטים, אני מחליט לעקוף את הפחד מההתמסרות על ידי זה שאצא איתה, בלי שום הגדרה ובלי שום רעיון של מה אמור לקרות.במחברת:להיות סניאס אמיתי זה באמת לחיות בבלתי ידוע. לצאת עם מישהי בלי לפחד שהחיים ירמו אותי- בלי לחשוב שאולי היא תהיה חברה שלי- פשוט להיות איתה בבלתי ידוע. להיפטר מרעיונות על מה אמור לקרות ועל איך דברים אמורים להיות השיטה לא מוכיחה את עצמה. מה עושים אם גם לחיות בבלתי ידוע אני לא מצליח?ממשיך בחיבור על לוינס ומסביר למה מערכת יחסים היא כזאת בעייתית:

"התלות הנפשית והמינית, גורמים להתעסקות רבה מידי בזוגיות, במיוחד שזו נתפסת כספקית המשמעות העיקרית, וגורמים לעייפות, להסתגרות של בני הזוג בעצמם, לתלות מוגזמת במין, ולאדישות לעולם החיצוני"…

 מלוינס לקחתי את הביקורת על אהבה מודרנית שהיא לא ממש אהבה.  אני חותר לסוג חדש של רוחניות – עם מוסר ואחריות- שהמצפון שלי לא יגיד שאני אגואיסט. (ניצול השואה….)