אז אני כל הזמן מדבר על מסגרת- על פיתרון כללי- על פיתרון קולקטיבי. אולי זה מה שיש בקיבוץ: פיתרון קולקטיבי? מעטים מתמסרים- צריך לשנות תפקיד ומקצוע כל כמה שנים. אני מסרב למצוא משמעות פרטית- להילחם "בתוך החיים". רוזנצוויג טוען שרק היהדות זה להיות באמת "בתוך החיים". רק להאמין באלוהים זה להיות בתוך החיים. אני מפרסם ב'מעריב' מאמר הנקרא "לא פחות מהכל": "יש צורך להעניק משמעות למשהו נוסף, מעבר למערכות יחסים: אמונה באל, אך כזו שאינה נשארת בגדר אמירה אלא באה לידי ביטוי בחיינו: אמונה בחיים, אמונה בבני אדם ואמונה שלמה בקיומו של האל. האל דורש מאיתנו "לא פחות מהכל", כך אומרים לנו המורים הרוחניים, ומבקשים מאיתנו לעשות את עצמנו כלי לרצונו. (האין זה מה שמנסות להשיג המצוות הרבות ביהדות? לדרוש ממך "לא פחות מהכל"?לתת את המשמעות העליונה לעבודת האל.) ומה פירוש להאמין באל? לתת "לא פחות מהכול"? הפירוש איננו שאנחנו סומכים עליו שהכל יהיה בסדר ויסתדר לפי רצוננו, כדי שנוכל להמשיך בחיינו, שבעי רצון וחזקים. האמונה צריכה להיות מוחלטת!! הישענות על האל בתור האופק האחרון של משמעות חיינו. לא האשלייה שמשהו חיצוני: סיפוק תשוקה כלשהיא, או מצב חיים מסויים, יתנו משמעות, אלא הידיעה כי מעבר לכל אלו לחיינו יש משמעות.האמונה שלנו חייבת להשתקף חזרה לתוך חיי היום יום. היא משתקפת בכך שאנחנו מפסיקים להגיב לשבר: לתשוקות שלנו, ל"אני" שכל כך רוצה להרגיש טוב.
יופי!! מתוחכם מאוד: לא ריחוק בודהיסטי- אלא אמונה יוקדת שלוקחת אותנו מעבר לחיי היום יום האפרוריים. האין זה הפוך ממה שרות מלמדת על משמעות שנמצאת בחיי היום יום האפרוריים. בנשיאת משא לטווח ארוך. בהעמקה? במחויבות? אצלי הכל "כללי", גם המחויבות היא ל'כולם'. להיות אמנם "למען האחר"- אבל באופן כללי מאוד. במחברת אני שואל את עצמי איך ה"טריפים " של כל אחד- כלומר הרצונות- מסתדרים עם התיאוריה שלי. כלומר, איך הקולקטיב הזה משאיר מקום למי שרוצה להגשים חלום, לפתוח עסק וכו'? אני עונה לעצמי שכל אחד עם הגורל שלו- אבל התיאוריה מוחלת על כולם. לא עולה בדעתי שהאישי של כל אחד הוא לא רק טריפ או גורל אלא הוא החיים שלו, שכל אחד הוא קודם כל מה שהוא עושה ומה שהוא בוחר לעשות….
אז חוזרים בתשובה?אני כבר מת לחזור ממש בתשובה- להיות מסודר. ד' מספר לי על החברים שלו בבית שמש שחזרו בתשובה ועובדים בדואר- כי העבודה הופכת למשהו שעושים רק בשביל שיהיה את המינימום הנדרש, והמהות האמיתית הופכת להיות התשובה, התפילה. אז גם אני רוצה יהיה לי תירוץ לעבוד בדואר, שהעולם החיצוני ידע שויתרתי על החיים ה'מערביים'- שלא יהיו ממני ציפיות ולא אכזבות.כמו שזה עכשיו, אני חי במציאות רוחנית, אבל מתבאס מזה שרואים רק מה אני משיג או לא משיג בפנימי. שאולי חושבים שאני לא משהו מיוחד.אולי בגלל זה רציתי לפרסם את הספר על לוינס- כדי להראות לכולם מה חשוב באמת: תראו, זה לא שלא יכולתי להצליח- אני פשוט לא נותן לזה את החשיבות…אותו דבר עם הספרים שלי: אני מוכשר אבל אני לא באמת יכול להרשות לעצמי להאמין בכישרון שלי או להגיד שאני סופר. אני מעדיף- אם תסלחו לי- להאמין באל.
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 