קבעתי פגישה עם אלון. הוא עובד בפלורנטין ואני גר בשפירא, עזוב לנפשי. ישבנו בבית קפה וסיפרתי לו שאני חוזר בתשובה. בהתחלה הוא אמר "מדהים כמה התרחקת מאושו". אחר כך הוא אמר "אולי בעצם התרחקת מעצמך".
אני חוזר הביתה ומרגיש שהיהדות הרחיקה אותי מהחיים. אני כל כך רציתי כבר למצוא שרציתי לתפוס מסגרת שתפתור את כל הבעיות. שתיתן לי למצוא משמעות בשגרה, שתיתן לי מגבלות שתיתן לי מהות, זהות.
רציתי "שורט קט" ואולי הבנתי שאין ממש שורט קט.
אז זה לא שחזרתי לחיים המערביים. איחדתי בין היהדות לרוחניות. אימצתי פוזה של יהודי –רוחני- מעין גורו קטן שמראה לאנשים בבית כנסת שהמחשבה שלו עמוקה ושהרוחניות יכולה להיות השלמה טובה ליהדות.
אני כאילו קצת מתפכח מהיהדות. כותב במחברת:
"להבדיל מרות, שמקבלת כל אחד במקום שהוא, ולכן יכולה לקבוע גבולות וחוקים, אני רציתי שהמסגרת תאפשר לי לנהל אנשים- לעקוף את זה שאני לא מקבל אותם.
אין עניין לרפא את השבר בעולם וגם לא לאבחן אותו באחרים.
מקסימום לראות את השבר אצלי- זה לחוות את הכאב- ולשאוף להיות מעבר לכך."
למה רציתי כל כך להיות מעבר לכאב? ולמה להתעקש כל כך על הרעיון של 'להישרף בכאב'? הרי אני העברתי ביקורת על אלו שכל הזמן עסוקים בהתניות שלהם. אז למה אני עסוק כל הזמן ברגשות שהן סוג של התניות?
אבל אני כן רואה באל כמשהו שמסייע להתגבר על השבר!
בשיעור יהדות יורם (המורה)שאל אותי: אתה רוצה להיות פילוסוף של השבר?
אני שואל: מי אני? מה רציתי? מה היה הקטע שלי בחיים?
פיתחתי תיאוריה שהכרה בשבר האישי מאפשרת היפתחות אל האחר ואיכפתיות.
מי אמר שזה נכון? ומה אני רוצה להגיד בזה?
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 