הרוחניות הגנה עלי. נתנה משמעות לדברים.
אני מניח שאנשים שנתנו משמעות לדברים אחרים פשוט התרחקו מהאופק שלי. סביבי נשארו אנשי הרוח – אלו שמתעקשים למצוא את המשמעות הרוחנית של החיים.
אני זוכר שפתאום הייתה לי הברקה שהרבנים שלנו בבית הכנסת, הם משחקים אותה רוחניים כמוני וכמו שאר המתחזקים סביבי, אבל בעצם הם כאן בגלל ה"קריירה" – הם רוצים להיות מנהיגים. אמרתי לרב שהיהדות מאפשרת לו לחלל שבת- לעבוד בשבת, כדי להגשים את המהות המקצועית שלו. הוא לא הסכים איתי, אבל זה עזר לי להבין שגם ביהדות מבינים שהחיים האלו דורשים עבודה קשה.
בתקופה הזאת אני יוצא עם בחורות "מתחזקות" ביהדות. שוב יש לי תחושה מעומעמת שאולי אם כבר אחליט על זהות: כיפה וציצית וקצת תפילות, אוכל להירגע. הבחורות שאני פוגש חשדניות. אני לא נראה להן "ממש" דתי. לא נראה להן שאני באמת "חי את התורה". ההסברים שלי על רוחניות ועל מפגש ישיר עם החיים לא מתקבלים בהבנה. אני מחליט להפסיק בנתיים לצאת עם המתחזקות. הקשר שלי עם היהדות נותר מעורפל.
בטור השבועי אני משתף מעט בלבטים שלי :
אתמול היה תשעה באב. ניסיתי לצום, ותכננתי לכתוב לכם ככה, מתוך הצום. חשבתי שזה יהיה מעניין לכתוב תחת השפעת רעב כבד, אבל לא הייתי מסוגל. במקום זה שכבתי במיטה ולא הצלחתי לזוז. אינסוף מחשבות עלו על פני השטח ובמחשבותיי הכול היה אפשרי: לשבור את הצום, להתקשר להוא, להתחיל עם ההיא, לנקות, לקרוא, להחליף עבודה, ללכת לים, לעשן סיגריה, לחזור בתשובה, לחזור בשאלה, להתנצר, להתאסלם, וכמובן, לשבת לכתוב את הטור.
אבל נראה לי שאפילו את החברים שלי זה מתיש: "אולי תחזור כבר בתשובה ותסתום את הפה!" כך הם אומרים לי בעיני רוחי.
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 