אני מבין פתאום משהו:
אולי פיספסתי משהו מהותי בזמן שחיפשתי כל הזמן את המהות….
אולי הרוחניות צריכה להיות מסלול המקביל לחיים ולא החיים עצמם.
בחיים "עצמם" צריך ללכת על "הטריפ" שלנו בכל הרצינות. לשאוף להגשים את הייעוד שלנו. אלא אם מישהו בטוח לחלוטין שהרוחניות היא עצמה הטריפ שלו ואז הוא יכול להפוך להיות נזיר, או תלמיד ישיבה.
אולי אפשר להגיד שפשוט הייתי מפונק? לא הערכתי את הנתונים שיש לי העדפתי להתמקד בכאב שהמשפחה גרמה לי ולא בכוח שהם נתנו ונותנים לי.
במקום לשלם חזרה את החוב שלי לעולם, החלטתי "למרוד בגורל שלי", וללכת לרפא את הכאב שיש בתוכי. כעסתי על זה שמצפים ממנו להגשים את הגורל שלי דווקא בדרך מסוימת.
י' אמר פעם שהיה חוזר בתשובה עם לא היה חושב שזה אגואיזם. אולי אצלי זה משהו כזה- ניסיון להתחמק מאחריות. אבל כנראה שאי אפשר להתחמק מהגורל. ההתחמקות מהגורל כבר כלולה מראש בגורל ותמיד כבר- הובילה לתוצאה שנקבעה מראש.
אולי זה טוב כי קשה לרפא את העולם בלי לאהוב את עצמך. אולי הסטייה מהמסלול תסייע לי עכשיו לחזור אליו?
אבל איך עושים את זה?
התבקשתי בלימודים לעשות מופע קצר לסיום אחד הקורסים בתנועה. כתבתי שיר על הקורס, לפי "רכבת העמק" של יונתן גפן:
וכך אני כתבתי ושרתי:
"במחברת שלי כתבתי, שצריך להאמין באהבה.
שהחיים יפים, ושאולי בעצם, אני לא אחזור בתשובה."
למרות שיש בתוכי קולות רבים שקוראים לי לברוח ממחוייבות, לברוח מאינטימיות- הפעם אני לא מקשיב להם ואני מתכנן להציע לי' לעבור לגור ביחד!
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 