בזמן שאני מנסה לנתח את הגישה של ד"ר פלדנקרייז ליציבה נכונה, אני מגלה פתאום קטע שכתב על אנשים כישרוניים שנתקעים:
"לא כל אחד מצליח במקצועות הנחשבים בעיני החברה, במידה המאפשרת לו לחיות חיי מסיכה מספקים. הם מחליפים עבודות בזו אחר זו, וחושבים שהם מתאימים לכל עבודה שלא תבוא. ביטחון זה ביכולות שלהם מקנה להם סיפוק, אך הם אינם יכולים למצוא עניין אמיתי בשום פעילות. המקום שלהם בחברה, לא מצדיק את ההערכה העצמית שלהם. הם מחפשים הצלחה בתחומים אחרים, כגון מין חופשי. הצלחה בכך מחזקת את אמונתם בהיותם בעלי תכונה מיוחדת ושוב מספקת להם הנאה אורגנית חלקית."
אני מבין שהייתי קצת מפונק. לא לממש את הכישרון שלי זה סוג של פינוק. לא להשתמש במה שיש לי, כשיש כל כך הרבה זה עצלות. כמה אנשים לא זכו במה שזכיתי אני, משפחה, חינוך, תרבות, הכל.
אצל אושו הפכתי את הגישה: הדברים החיצוניים לא משנים. אין שום הבדל ביני לבין הודי יתום, כי מה שמניע אותנו זה הצורך לזכות באישור ובאהבה. אבל גם זה השטיח את השוני בין אנשים. את זה שצריך –ולא מתוך גאווה- לנצל את מה שנתנו לך.
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 