מסע פנימי וחיצוני – נדב חייקין בנתור

במאי 2007 י' ואני עוברים לגור ביחד, לדירה נחמדה בצפון צל אביב, קרוב לים ולפארק הירקון.

כשנכנסים לדירה החדשה, אני נחשף לעיני כל: הספות שסיפרתי שיש לי, הארונות, מערכת הסטריאו, המחשב, המיטה- כולם ישנים –יד רביעית- כולם בלויים, רבים מהם נלקחו מהורי לאחר שהם זרקו אותם. הכול מוזנח ואין לי כסף לקנות דברים חדשים. אני קונה מקרר יד שנייה, ומגלה שאינו עובד כמו שצריך. המערכת לא בסדר והמחשב הולך פייפן.

במחברת:
כשהייתי אצל ההורים הרגשתי איך 'השתניתי', אני כבר לא קבצן ובכל מקרה תגיע עבודה. סומך על החיים וכו'.
חזרה בתל אביב אני שוב נלחץ: אף אחד לא חזר אלי, לא הזמין אותי לראיון עבודה.
מה זה משרת אצלי? למה שווה לי להישאר במצב של לא מוצא? אולי אני רוצה לבדוק אם היא תאהב אותי גם כך? אם ההורים ימשיכו לעזור לי?
מה אני אפסיד אם ארוויח הרבה כסף, אם אצליח ותהיה לי עבודה קבועה?
שגרה. אפרוריות. אולי זה פחד מאחריות. ויתור על החופש? מחוייבות?

מה זה הדבר הזה שנקרא זוגיות? האם זו עיסקה לכל דבר? כמו שאני מוכן לשלם 300 שקל בחודש לשיעור תנועה של שעתיים, כך אני מוכן לשלם את כל המשכורת שלי בשביל אישה ומשפחה? ואם להיות בוטה, אז בשביל אינטימיות, סקס ודאגה.
אם נניח לרגע שכן, אז כל ההשתהות שלי, כל הלצאת עם מישהי ולא להיות מוכן להתחתן איתה בסוף, זו אוננות. זה לדבר ולדבר, אבל לא לסגור את העיסקה. כל הבחורים שמשלים בחורות או רק שוכבים איתן, מפחדים מלהתמודד עם התוצאות של לסגור עסקה לכל החיים- אתה משלם הכל ומקבל הכל.
ואם נהיה פחות בוטים, אז זוגיות זה אמנם עסקה רצינית, אבל שמתבססת על המוכנות להיתמסר, להיפתח, להיות תלויים.

ההסתכלות שלי על מערכות יחסים כעל הסכמים בלבד, לא הייתה נכונה. זה היה בגלל שלא יכולתי לאפשר למישהי לאהוב אותי. ולתת לעצמי לאהוב מישהי עד הסוף. עכשיו, עם י',  אני מתחיל לתת לאהבה מקום. מסכים להתאהב.