אתמול הסתכלתי ברחוב עם סיגריה של לפני השינה. מתחת לבית שלנו חנתה מכונית נוצצת (כזאת חדשה, מליסינג) ואני פתאום שוב התכווצתי- הבנתי כמה אני רחוק מזה שפשוט תהיה לי מכונית. מכונית פשוטה כמובן. שלא לדבר על בית. שוב ניסיתי להבין איפה הייתי כל השנים האלו ואיך לא עלה בדעתי שאני צריך כסף.
גרי אמר שזה פשוט מאוד- לפרנסה יש מחיר, ואני פשוט לא רציתי לשלם אותו. אבל העניין הוא שכמעט שכחתי לשמור על כיוון נגדי לרוחניות, לפנימיות. מזל שאני עוד צעיר ושהכיוון הנגדי עוד קיים איכשהו ובעצם הדברים שנראים כל כך רחוקים- מכונית וכו- הרי הם לא כל כך רחוקים, רק צריך לעבוד בעבודה קבועה. אבל אני רואה שבתוך תוכי זה עוד מפחיד אותי.
אבל אפילו אם נניח שאני חוזר עכשיו לקיבוץ- אז אני ברחתי מהתמודדות- בגלל שלא עברתי דרך הקושי עד הסוף- לא התלכלכתי במרוץ החיים. קצת קייטרינג בקיץ הקודם, כשגם ככה אף אחד לא ראה אותי ולא חיכה לי בבית.
ס' אומר שבמובן הרוחני אנחנו לא הפירות של המעשים שלנו- אבל במציאות אנחנו כן. אני לא רק המהות של עצמי, וגם לא רק התובנות שלי והשקט והרוחניות. אני גם –הלכה למעשה- התוצאות שהשגתי, הבחירות שבחרתי והדברים שעשיתי עד היום.
לא רציתי לשם את המחיר- אבל בעצם לא עשיתי את מה שאני מסוגל. זו עצלנות ופינוק לא לעשות את מה שאתה מסוגל לו. לא להתבגר ולא לתת באמת.
אז עכשיו אני בוחר להתבגר. להתפרנס. להקים משפחה.
במחברת:
אולי מזה רות חוששת: – מזה שפתאום אני מחפש עבודה. שמרוב רצון להתבגר- שוב לא אתמסר. שאחשוב שבגלל שאני מתמסר לאישה אז זה בסדר לזנוח את ההתמסרות האחרת: נקרא לה ההתמסרות לגורל- לגורל המקצועי.
"אתה חייב לשמור על קשר עם התנועה", היא אמרה.
זה גם אומר שצריך לדעת מה הדבר שאליו מתמסרים . לא להתמסר למשהו שמשאיר מאחור את העולם הרוחני. את עצמי. לא לחזור לצורות מחשבה אלימות, שטוחות ורדודות. מה הרווחנו אז?
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 