ראיון עבודה ראשון, ודווקא מקבלים אותי להיות מנהל עבודה בחברת תרגומים. בסוף אני מסרב בגלל שכר נמוך מידי ובגלל שנראה לי שזו שוב עבודה שאין ממנה שום אפשרות להתקדם.
במחברת:
מה אני רוצה? לעבוד בעבודה פשוטה שתכניס כסף, ולקדם את התנועה.
אז למה זה לא נשמע ככה? למה לא נשמע שאני מת שיהיו לי שלוש קבוצות של תנועה?
ממה אני מפחד?
יש לי אפשרות להצליח ויש אפשרות לא להצליח. בשביל להצליח אני צריך לשכנע אנשים שיש לי מה לתת להם. אסור למצמץ אף פעם.
אם הם דוחים אותי ואני מרגיש מושפל. אז אולי כן מותר למצמץ, כי תחושה כזאת לא נחוצה.
כשאני מרגיש שאין לי מה לתת- אז למצמץ- מחשבות שליליות הן חסרות משמעות. אם ממצמצים זה עובר. וגם אם נראה לי שאני צריך לוותר או שאני לא באמת רוצה: אז למצמץ.
אבל כשאני מוכר את עצמי- אסור לי למצמץ. כשאני בוחר באהבה ובזוגיות- אסור למצמץ.
כשאני חושב שאני לא משהו או לא שווה להתחתן איתי- אז למצמץ.
נחשון אמר לי אז :אתה ממצמץ….
אולי בפנים, זה נכון 'לשחרר', ושלא יהיה איכפת מהפירות. אבל בחוץ:צריך ללכת על זה עד הסוף.
צריך להאמין בזה באופן מוחלט בלי למצמץ. להאמין שאני אוהב אותה ורוצה אותה גם כשעולה הפחד. להאמין שאני רוצה למצוא עבודה גם כשפתאום זה נראה חסר משמעות. אחרת אני מפוצל ולא ברור מה אני רוצה.
אם כל הזמן ממצמצים, כדי להרוס את האשליה, אז זה אומר שפשוט פוחדים מהחיים.
אז המטרה איננה : להצליח לא להאמין באשליה, אלא: להצליח כן להאמין באשליה.
להציב מטרות ולהתמסר להן באופן מוחלט. בלי לשאול. "מי אני? מי מתמסר? מה מתמסר?" וכו.
בלי למצמץ.
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 