13.6.2007
נזכרתי שפעם בארוחת ליל שבת, אורח מחו"ל ביקש שאספר לו קצת על היהדות. תרגמתי לו, קטע של לוינס על היושבים בבתי קפה- שהם "'לא –מקום' ב'לא- חברה'. ועל היהדות שלא מאפשרת אנשים השקועים בעצמם.
ראדו אז הפתיע אותי והסביר לאורחים שלוינס פשוט היה בשואה, ולכן מסתכל על הדברים בצורה קיצונית.
אני אז מאוד הופתעתי, וממש לא הבנתי את ההקשר….
כיום אני מבין שזו הפוסט –שואתיות שלנו, שגורמת לנו לחשוב שאסור לנו להנות.
התיאוריה של לוינס קסמה לי: לשים את כל העולם לפני האגו שלי.
לוינס יוצא נגד זה שלאנשי המערב אין את ה'כיוון הנגדי', של לדעת שהם 'עפר ואפר'. שהם הולכים למות. שיש משהו גדול מהם. הם רואים רק את המציאות הגסה –את הרצון שלהם לעשות כסף, לצבור כוח ותחושה טובה.
אז אני נבהל פתאום שגם אני אאבד את ה'כיוון הנגדי'.אתחיל לעבוד, 'לפרנס' ואז אשכח את המהות. אבל אז אני מבין שלי היה רק 'כיוון נגדי'. לקחתי את הדברים של לוינס באופן מוחלט. לקחתי אחריות על העולם. (בדמיון שלי): אני אהיה כמו לוינס. אני אהיה הכיוון הנגדי של כולם.
האם אני יכול להיות כיוון נגדי בלבד. האם אני יכול להביא גאולה לאחרים, מבלי לאזן את עצמי? מבלי להיות כמו כולם?
אבל למה הסריטה הזאת?: למה בכלל אני צריך להביא גאולה לעולם?!!
(ואז שוב עולות שאלות: אז מי יעזור לעולם? מה יהפוך אנשים לקהילה. מדהים כמה שכבות של התנגדות יש בתוכי- סירוב להיות סתם מישהו, להיות נהנתן חסר אחריות.)
מנסה לשבור בתוכי שכבות על שכבות של התנגדות: פחד מהיתקעות. מלהפוך רגיל, משעמם.
החברויות שלנו התבססו על זה שאנחנו "מעניינים". צעירים ודינמיים.
למרבה האבסורד, כל עוד לא משחררים את הרצון להיות מעניינים, אז הולכים ושוקעים. לא מעיזים להתמסר.
דווקא אם מתמסרים ומוכנים לוותר על הכול, ומסתכנים בלהיות רגילים ומשעממים. בלי חברים, בלי ריגושים…- רק אז אנחנו גדולים!
שכל אחד יעניין את עצמו! שאשתי תהיה משעממת! (כאילו).
במחברת:
אתמול רציתי פתאום רק לנוח. קצת לשכוח מעצמי. בלי תובנות שירוממו את מצב רוחי.
אבל.. פתאום ראיתי שאצבעות הידיים שלי סגורות. מכווצות .מפחדות להרפות? לתת?
חייבים ללמוד לשחרר את כף היד….
קידום באינטרנט נדל"ן
הקשר שלנו בסימני שאלה גדולים. קשה לי להתמודד עם הלחץ. עם התחושה שהאהבה מותנית, שאני לא אהוב , לא מקובל ללא תנאי…
במחברת:
אני צריך להיות גבר, להביא צייד לספק את האישה וגם ליהנות מזה שהיא דואגת לי.
האחריות היא על הגבר ויש כאן כאילו סתירה: להיות חזק, ומצד שני שידאגו לך. אבל זה הניגוד שאני צריך להכיל. אני הייתי ההפך- חלש ולא מוכן שידאגו לי. הדאגה של ההורים החלישה אותי.
להיות גבר זה לתת לאישה זמן. לחזר אחריה אבל גם להראות שאני לא תלוי בה. ממשיך בשלי, אבל מידי פעם דורש את שלי. רוצה לקבל משהו בזוגיות.
במחברת:
אבל להיפרד עכשיו זה עיכוב, זה שוב ללכת אחורה.
לא כדאי להיפרד ואחר כך להצטער שלא עשיתי מה שיכולתי כדי שהקשר יצליח.
למה לא להחליט שזה מצליח? למה לא להגיד" אני אוהב אותה. אני רוצה להתחתן איתה, ואני רוצה למצוא עבודה מסודרת".?
אבל: כל כך קשה לי להכיל את הרגעים של חוסר התקשורת בינינו.
התרפיסטית אמרה שתמיד תהיה בי קצת שינאה לנשים ושתמיד תהיה תחושת נטישה ובעקבותיה כעס.
צריך להסכים להכיל את זה. לא להגיד שוב שאם זה בעייתי אז אני מעדיף שוב להיות לבד עם עצמי. להסתגר במקום נוח.
בסופו של דבר הרי הכעס הזה נמצא בתוכי. מערכת יחסים רק מעלה אותו אל פני השטח. האינטימיות גורמת לפצעים להיחשף. אולי היא מבריאה אותם? אני כבר לא יודע. פעם הייתי מטיף לאנשים ומתנהג כאילו אני יודע מה יבריא את הפצעים. היום כבר אין לי מושג.
נוסעים לחתונה של בת דודה.
בחתונה: פתאום הכל מתמוטט. אני מרגיש כאילו אני לא מספיק חזק לחזור לחיים הרגילים. נדמה לי שכולם רואים את זה ומרחמים עלי. אבל אף אחד לא רוצה ואף אחד לא יוכל לעשות את העבודה בשבילי.
התיישבתי בשולחן עם ר' ואמרתי לו שהחזרה בתשובה החלישה אותי.
ר' ענה שהחזרה בתשובה לא אמורה להימדד לפי תוצאה.
אבל אני חושב שזה לא נכון! למרות שהעיסוק ברוחניות/ אמונה/ תשובה/ מודעות, חייב להיעשות בלי מטרה, הרי שבסופו של דבר, הוא צריך להימדד לפי התוצאה.
ר': לכל אחד יש את חלקת האלוהים שלו, ורק הוא יכול לעבד אותה.
נדב: זה רק אני מול האלוהים. זה היופי שבחיים. אין לי מה לעצור ולהתלונן. זה לא מעניין אף אחד. אני צריך להיות חזק.
יו ג'י קרישנמורטי אמר: אתה רוצה לשכנע אנשים להאמין באלוהים? תראה להם מה אלוהים עשה בחיים שלך.
(ואני מוסיף: והכוונה אינה שגרם לך הרגשה טובה וחוויות מגניבות….)
הרוחניות נמדדת לפי התוצאה. עבודה פנימית (וגם העבודה התנועתית) צריכה להימדד בכמה היא מגדילה את היכולת שלי- בחוץ- להתאמץ, לעבוד קשה, להכיל את הקושי ולא להישבר. לפתח בי את היכולת להעמיק בלי לפחד לשלם את המחיר. לבחור בלי לפחד להפסיד.
אחרת זו לא יכולה להיות רוחניות אמיתית, אלא רק מבט מהצד כדי לא לשלם את המחיר.
רוחניות אמיתית זה להתמסר לחיים.
בדק בית
בספר הטאו כתוב ש"אנשים נוטים להרוס את הדברים, רגע לפני שהם עומדים להצליח".
מדהים שבמחשבה כבר הלכתי למכור הרבלייף "רק בשביל הכסף", אבל את עצמי- את היכולות שלי בתנועה ובכתיבה- אני פוחד למכור. כאילו שאני לא יכול באמת לקבל כסף עבור הדברים שאני אוהב? או חושב שאני לא מספיק טוב? או שהכסף הופך את הדברים ללא טהורים?
אבל בשיעור, רות אמרה: "תעבדו עם מה שיש, זה כל מה שאני מלמדת". והבנתי שאני צריך לכתוב וללמד. להעיז להביא את עצמי לעולם וללכת למקומות שאני חזק בהם, פשוט לא רציתי להתחייב אליהם, אבל עכשיו אולי כבר כן.
ר'אמר אתמול שהכיוון הנגדי מגדיר אותך, המגבלה. הגבול נותן צורה- הופך אותך ל"ביחס" למשהו אחר. זה כבר לא רק פנימיות, זה החיים עכשיו נתקלים בי ודורשים תגובה, פעולה. האם אתה גמיש, חזק, מוכן לפעולה. מוכן לצאת למלחמה.
אבל המתח קיים – כי גם אני וגם בת זוגי רוצים כבר תוצאות, רוצים לראות את הפיתרון לכל המצב הזה
אזשוחחתי קצת עם אלוהים. אמרתי לו בסוף: "עשה בי כרצונך!"
"אני רק רוצה שרצונך ייעשה" שום דבר מלבד זה. את הכל אני מקבל.
התמסרות היא ללא תנאי. היא מוחלטת.
"אני מתמסר כי זה הדבר הנכון לעשות. גם אם הפירות לא כל הזמן ימצאו חן בעיניי.
פפאגי אמר- תהיה בלתי ראוי לעולם הצורות. חוץ מלהתמסר,אני לא צריך לעשות שום דבר שאינו אני. להיות בלתי ראוי ולקבל את זה באהבה.
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 