הקשר שלנו בסימני שאלה גדולים. קשה לי להתמודד עם הלחץ. עם התחושה שהאהבה מותנית, שאני לא אהוב , לא מקובל ללא תנאי…
במחברת:
אני צריך להיות גבר, להביא צייד לספק את האישה וגם ליהנות מזה שהיא דואגת לי.
האחריות היא על הגבר ויש כאן כאילו סתירה: להיות חזק, ומצד שני שידאגו לך. אבל זה הניגוד שאני צריך להכיל. אני הייתי ההפך- חלש ולא מוכן שידאגו לי. הדאגה של ההורים החלישה אותי.
להיות גבר זה לתת לאישה זמן. לחזר אחריה אבל גם להראות שאני לא תלוי בה. ממשיך בשלי, אבל מידי פעם דורש את שלי. רוצה לקבל משהו בזוגיות.
במחברת:
אבל להיפרד עכשיו זה עיכוב, זה שוב ללכת אחורה.
לא כדאי להיפרד ואחר כך להצטער שלא עשיתי מה שיכולתי כדי שהקשר יצליח.
למה לא להחליט שזה מצליח? למה לא להגיד" אני אוהב אותה. אני רוצה להתחתן איתה, ואני רוצה למצוא עבודה מסודרת".?
אבל: כל כך קשה לי להכיל את הרגעים של חוסר התקשורת בינינו.
התרפיסטית אמרה שתמיד תהיה בי קצת שינאה לנשים ושתמיד תהיה תחושת נטישה ובעקבותיה כעס.
צריך להסכים להכיל את זה. לא להגיד שוב שאם זה בעייתי אז אני מעדיף שוב להיות לבד עם עצמי. להסתגר במקום נוח.
בסופו של דבר הרי הכעס הזה נמצא בתוכי. מערכת יחסים רק מעלה אותו אל פני השטח. האינטימיות גורמת לפצעים להיחשף. אולי היא מבריאה אותם? אני כבר לא יודע. פעם הייתי מטיף לאנשים ומתנהג כאילו אני יודע מה יבריא את הפצעים. היום כבר אין לי מושג.
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 