מנסה לשבור בתוכי שכבות על שכבות של התנגדות: פחד מהיתקעות. מלהפוך רגיל, משעמם.
החברויות שלנו התבססו על זה שאנחנו "מעניינים". צעירים ודינמיים.
למרבה האבסורד, כל עוד לא משחררים את הרצון להיות מעניינים, אז הולכים ושוקעים. לא מעיזים להתמסר.
דווקא אם מתמסרים ומוכנים לוותר על הכול, ומסתכנים בלהיות רגילים ומשעממים. בלי חברים, בלי ריגושים…- רק אז אנחנו גדולים!
שכל אחד יעניין את עצמו! שאשתי תהיה משעממת! (כאילו).
במחברת:
אתמול רציתי פתאום רק לנוח. קצת לשכוח מעצמי. בלי תובנות שירוממו את מצב רוחי.
אבל.. פתאום ראיתי שאצבעות הידיים שלי סגורות. מכווצות .מפחדות להרפות? לתת?
חייבים ללמוד לשחרר את כף היד….
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 