מסע פנימי וחיצוני – נדב חייקין בנתור

13.6.2007
נזכרתי שפעם בארוחת ליל שבת, אורח מחו"ל ביקש שאספר לו קצת על היהדות. תרגמתי לו, קטע של לוינס על היושבים בבתי קפה- שהם "'לא –מקום' ב'לא- חברה'. ועל היהדות שלא מאפשרת אנשים השקועים בעצמם.
ראדו אז הפתיע אותי והסביר לאורחים שלוינס פשוט היה בשואה, ולכן מסתכל על הדברים בצורה קיצונית.
אני אז מאוד הופתעתי, וממש לא הבנתי את ההקשר….
כיום אני מבין שזו הפוסט –שואתיות שלנו, שגורמת לנו לחשוב שאסור לנו להנות.
התיאוריה של לוינס קסמה לי: לשים את כל העולם לפני האגו שלי.

לוינס יוצא נגד זה שלאנשי המערב אין את ה'כיוון הנגדי', של לדעת שהם 'עפר ואפר'. שהם הולכים למות. שיש משהו גדול מהם. הם רואים רק את המציאות הגסה –את הרצון שלהם לעשות כסף, לצבור כוח ותחושה טובה.
אז אני נבהל פתאום שגם אני אאבד את ה'כיוון הנגדי'.אתחיל לעבוד, 'לפרנס' ואז אשכח את המהות. אבל אז אני מבין שלי היה רק 'כיוון נגדי'. לקחתי את הדברים של לוינס באופן מוחלט. לקחתי אחריות על העולם. (בדמיון שלי): אני אהיה כמו לוינס. אני אהיה הכיוון הנגדי של כולם.
האם אני יכול להיות כיוון נגדי בלבד. האם אני יכול להביא גאולה לאחרים, מבלי לאזן את עצמי? מבלי להיות כמו כולם?
אבל למה הסריטה הזאת?: למה בכלל אני צריך להביא גאולה לעולם?!!

(ואז שוב עולות שאלות: אז מי יעזור לעולם? מה יהפוך אנשים לקהילה. מדהים כמה שכבות של התנגדות יש בתוכי- סירוב להיות סתם מישהו, להיות נהנתן חסר אחריות.)