2.7.2007
בסופו של דבר, אין הבדל כזה גדול בין מי שהחליט להתמסר לחיים, לבין מי שהתעייף מכל החיפוש הזה אחר משמעות ואחר בת זוג והבין שפשוט צריך לבחור במשהו. אמנם לי נדמה שהבחירה של המתמסר עמוקה ושלמה יותר, וגם נדמה לי שאצלי זה מתוך התמסרות ולא מתוך עייפות, אבל מה ההבדל. ומי רוצה להתחיל לחפש שוב עבודה, דירה בת זוג. זו לא בושה להתפשר. גם באהבה צריך לעשות פשרות. אולי דווקא זה שעושה את הפשרות הוא המתמסר האמיתי.
מתנות
1.7.2007
פחד מהבלתי ידוע. בעוד אצל אחרים הבלתי ידוע והמאיים, זה הפחד להיות בלי אישה ובלי עבודה, אצלי הבלתי ידוע זה להיות עם אישה ועם עבודה. תקוע חיים שלמים במשרד, בלי לראות אור יום. לכן הפחד למצוא עבודה.
ניר מלחי, מאסטר לטאי צי ואיש עסקים. קיבוצניק מהשייטת שחזר בתשובה
כל החברה שלו שהיו ביפן חזרו בתשובה- חיפשו מסגרת רוחנית ואמרו למה לא יהדות: בדיוק כמוני.
עכשיו יש לו סרטן. ההתבטאויות שלו שהוא חזר בתשובה בגלל היטלר הזכירו לי את עצמי. הוא גם אמר שמדינת ישראל קמה כדי להחריב את היהדות.
זה שהמאסטר עוד מתעקש להוכיח ולהכאיב להורים שלו, זה בעייתי. זה שהדת גורמת לו לחשוב בצורה קיצונית זה בעייתי.
אני חושב שבעצם המשכתי קדימה בזה שויתרתי על החזרה בתשובה. בזה שהבנתי שצריך לחיות חיים מאוזנים ושלא יכולה להיות באמת מסגרת רוחנית- כל אחד עם עצמו. גם הבנתי שלא טוב לפגוע בהורים. לא ניתן לטפס למעלה על ידי דריכה על היסודות וקשה לעזור לעולם כשאתה מכאיב לסביבה הקרובה שלך. אני לא אומר שלא היה צריך לחזור בתשובה. רק שלפגוע בהורים זה לא טוב.
הגדלת תמונות
23.6
כשאין בהירות מלאה עדיף לא לחשוב- וזאת כבר הבהירות המלאה.
מה עזרו כל המחשבות על הזוגיות? חוץ מרגע אחד של בהירות שאמרתי: אל תאמין למיינד, אתה אוהב אותה וזהו.
27 לשישי.
חסר סבלנות. נדמה לי שכולם חסרי סבלנות לכולם. אולי זה גל החום הנורא.
המשמרות שאני עוד עושה מידי פעם בצהרון, על הפנים: אני צריך כבר לעזוב כי עם אשרת הכל התפקשש. בספר הטאו כתוב שאם לאחר נסיון פיוס נותרה מרירות אז לקבל אותה בחיבה את המרירות. אבל לא בטוח שניסיתי כבר להתפייס, אבל נראה לי שבמקרה הזה אין ברירה אלא לקבל את המרירות. בכל מקרה- להיות אחד עם המאעפניות שלי, לא ליצור פיצול, לתמוך בעצמי, לא ליצור אשמה.
חייב להרוג את הרצון שבי לעשות צדק. אם יש צדק בעולם, יבוא אלוהים ויעשה אותו. ואם אין אז למה אני צריך להילחם. להוכיח לאחרים שאני צודק? אני לא מעניין אף אחד, אז עכשיו אני אתבע מישהו כדי להוכיח לו שהוא לא יכול לעשות מה שהוא רוצה? לפעמים כן, אבל כרגע זה סתם מתוך פחד ויאוש.
'חייה חיים אלימים ותמות מוות אלים'. בסוף מישהו עוד יהרוג אותי כשבמקום לברוח אנסה ללמד אותו לקח.
עוד דבר שחייב להרוג בתוכי הוא מה אחרים חושבים. להפסיק להתעסק בשטויות- כאילו שכולם צריכים לחשוב שהייתי העובד הכי טוב בצהרון. לא הכי טוב ולא הכי גרוע, אני אני וזהו.
מספיק לדעת שעשיתי את המקסימום שלי. וזה מה שעשיתי. השקעתי, רציתי, היה לי איכפת, אז איזה עניין יש לי עם אחרים.
נכון שרוצים שיעריכו, אבל למה להסתכל על עצמי מעיניים של אחרים?
21.6 נזכרתי בספר "חלקיקים אלמנטריים" ונהייתי כבד. בספר כתוב "בלב ההתאבדות המערבית, לא היה להם סיכוי". ואז אני נכנס למחשבות על בעד ונגד. חומרנות מול אחריות. להיות כישלון מול להיות הצלחה. רות אמרה שאנחנו משקיעים יותר מידי כוח כי אנחנו נמנעים מלהיות בתוך הדבר עצמו, בתוך התנועה. אולי גם אני חושב יותר מידי ולא נמצא פשוט בתוך התהליך, בתוך האי ידיעה, החיפוש. להפסיק לחשוב יותר מידי ולהפסיק לחשוב בקווים ישרים. להפסיק לחשוב על התוצאה.
אבל זאת בדיוק הסיבה שהקול של האחרים לא מרפה: כי אני צריך להציג ל'אחרים' פתרון!
צריך להציג לאחרים פתרון ובעצם מציג לעצמי בעיה. אני בבעיה. אני הבעיה. אני רוצה שהשינוי יבוא אינסטנט. לא מעוניין במהות של התהליך- קרי לברר מה אני רוצה ומה מתאים לי- אלא רוצה את התוצאה.
התוצאה לא תציל אותי. רק המהות תציל אותי. בחירה במהות, ומשם ללכת אל התוצאה.
כשאמרו לי שזה תהליך שלוקח חודשים לא האמנתי. רציתי ישר את המעטפת, את מה שאני חושב שאמור לקרות.
טנטרה
20.6 התהליך של חיפוש העבודה תקוע : משהו לא ברור לי עדיין. לא מסתדר לי. תחושה מוזרה בקשר לחיפוש. כאילו שאני עושה משהו לא נכון.
מצד אחד אני רוצה להחליט את ההחלטה הנכונה, ללכת על מה שנכון לי, לא לוותר על להקשיב לעצמי רק בגלל שאני לחוץ בכסף. (ובזמן? כמה זמן יתנו לי להתלבט?). לא לקפוץ על העגלה הנכונה. לא לשכוח ממה שיש לי וממה שאני מתכנן.
מצד שני – הקול של אחרים שאומר לי: יאללה תסתום את הפה ותתחיל לעבוד. שוב אתה בודק מה נכון לך, מה מתאים. זה רק יתקע אותך עוד פעם.
אולי הם צודקים, אולי אני צריך לוותר. אני מתעקש על זה יותר מידי.
צריך עבודה וצריך שינוי כיוון מקצועי. אז למה לא לעשות מעשה ולסיים עם כל הסיפור?
אבל למה הקול של האחרים כל כך חזק?
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 