מסע פנימי וחיצוני – נדב חייקין בנתור

23.6
כשאין בהירות מלאה עדיף לא לחשוב- וזאת כבר הבהירות המלאה.
מה עזרו כל המחשבות על הזוגיות? חוץ מרגע אחד של בהירות שאמרתי: אל תאמין למיינד, אתה אוהב אותה וזהו.

27 לשישי.
חסר סבלנות. נדמה לי שכולם חסרי סבלנות לכולם. אולי זה גל החום הנורא.
המשמרות שאני עוד עושה מידי פעם בצהרון, על הפנים: אני צריך כבר לעזוב כי עם אשרת הכל התפקשש. בספר הטאו כתוב שאם לאחר נסיון פיוס נותרה מרירות אז לקבל אותה בחיבה את המרירות. אבל לא בטוח שניסיתי כבר להתפייס, אבל נראה לי שבמקרה הזה אין ברירה אלא לקבל את המרירות. בכל מקרה- להיות אחד עם המאעפניות שלי, לא ליצור פיצול, לתמוך בעצמי, לא ליצור אשמה.

חייב להרוג את הרצון שבי לעשות צדק. אם יש צדק בעולם, יבוא אלוהים ויעשה אותו. ואם אין אז למה אני צריך להילחם. להוכיח לאחרים שאני צודק? אני לא מעניין אף אחד, אז עכשיו אני אתבע מישהו כדי להוכיח לו שהוא לא יכול לעשות מה שהוא רוצה? לפעמים כן, אבל כרגע זה סתם מתוך פחד ויאוש.
'חייה חיים אלימים ותמות מוות אלים'. בסוף מישהו עוד יהרוג אותי כשבמקום לברוח אנסה ללמד אותו לקח.

עוד דבר שחייב להרוג בתוכי הוא מה אחרים חושבים. להפסיק להתעסק בשטויות- כאילו שכולם צריכים לחשוב שהייתי העובד הכי טוב בצהרון. לא הכי טוב ולא הכי גרוע, אני אני וזהו.
מספיק לדעת שעשיתי את המקסימום שלי. וזה מה שעשיתי. השקעתי, רציתי, היה לי איכפת, אז איזה עניין יש לי עם אחרים.
נכון שרוצים שיעריכו, אבל למה להסתכל על עצמי מעיניים של אחרים?