פרק שני – רצוא ושוב

מבחינה פילוסופית- פסיכולוגית,  ניתן להגדיר, שהאדם מזהה את עצמו בתור החוויה בלבד- בתור ההרגשה ותו לא. אם במצב רגיל, ה"אני" שלנו מורכב –למשל- מהדעות שלנו על עצמנו, ממערכות היחסים שלנו או מהדברים שאנחנו עושים או מתכננים לעשות, הרי שה"אני" של אדם פגוע  הוא הרגשה רעה בלבד ולכן הוא מוכן לעשות הכל כדי להיפטר מההרגשה הרעה ולא להרגיש את הכאב שבתוכו.
הצעדים הננקטים כדי לברוח מהכאב הם רבים: צריכת סמים, עישון, אכילת יתר, חיפוש אחר חוויות מיניות וצריכת חוויות כגון בילויים ומסיבות.
אולם אין מדובר רק במצב של פגיעה, כי למעשה בכל זמן עלול האדם להיפגע, וכתוצאה מכך להרגיש כאב, עצב, ריקנותו. אי לכך פעילות הבריחה מהכאב מתבצעת תמיד!,  אם בגלל הפחד מבואו של כאב ואם מפני שתמיד יש בתוכנו רבדים של עצב וכאב.
אולם למרבה הצער הפעולות האלו רק מנציחות את מצב ההזדהות המוחלט של ה"אני" בתור "ההרגשה שיש לי". האדם מנסה לפצות את עצמו  על ידי צריכת חוויות שישפרו את הרגשתו, כי הוא מרגיש שהכול תלוי באותה "הרגשה". אולם הסימום העצמי של צריכת חוויות רק גורם לקהות חושים אשר מערפלת מעט את הכאב אך אינו מביא הרגשה טובה.
הפגיעה גם מעוררת דברים שקיימים בתוך כל אחד: כעס על העולם, על ההורים, על עצמנו, תסכול מכך ש"לא הולך לי". במצבים קיצוניים הרצון להדוף את הכאב יכול להגיע עד מצב של נקמה או של פגיעה בזה שפגע.
לפעמים מתוך הכאב מגיעות גם הבנות יותר מהותיות: פחד מחוסר השליטה שיש לאדם על איך שהוא מרגיש- הכרה בפגיעות שלי, בחולשה, אפילו בעליבות.
הדבר האחרון שאדם רוצה לעשות הוא לחוות כאב.


סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.