מסע פנימי וחיצוני – נדב חייקין בנתור

ואף על פי כן:  דווקא הדבר  האחרון ש רוצים לעשות, הוא הדבר שאותו יש לעשות: להסכים לחוות את הכאב. להישרף באש הכאב מבלי לזוז ממנו ומבלי להגיב אליו ישר בפעילויות מסיחות דעת, בכעס או בנקמה.
כשאדם מאפשר לעצמו לחוות את הכאב של החיים, אזי המחשבה שלו מעמיקה. דבר ראשון הוא מגלה שלא מתים מהכאב. הוא יכול לגלות שיש בתוכו עוד רגשות רבים חוץ מהכאב, גם רוגע ואולי אפילו שמחה. ישנה הנשימה שמעניקה לו חיים ושבלעדיה לא יהיה כאב ולא יהיה דבר.
כשהכאב נחווה בתור כאב בלי "סיפור" על כמה שאני מסכן או כועס ובלי פאניקה של מה אעשה כדי להרגיש טוב יותר- אפשר פתאום לראות שיש אנשים אחרים בסביבה, יש עולם שלם מחוץ לנו.
הכרה זו הופכת את חיינו ואת התפיסה שלנו את עצמנו לרב מימדית. האדם יכול להבין כי הוא יותר מאשר "ההרגשה שלו" ובכך להפחית את התלות שלו ב"חוויה", ולהסכים להרגיש גם עצב כאב ושעמום.
ולבסוף, ישאל אדם את עצמו: מה המשמעות של הכאב, מה הפשר של החיים  עם כל הכאב המפחיד הזה והרצון שהוא יעבור כבר? מה מעבר לכך?