ממלכת הזהה

ההכרה תופסת את העולם כריבוי של "דברים". כל דבר הנתפס על ידי ההכרה –ה"סובייקט"- הוא אובייקט, כלומר: ביחס אל ההכרה, אל ה"אני". השולחן הינו שולחן ביחס לאותו אדם. לאחר הוא יכול להיות כיסא ובאופן מוחלט אולי חתיכת עץ. וכך גם כל הדברים שאדם רואה בעולם, האנשים, ההתרחשויות- כולם אכן קורים- אך הם נתפסים רק על יד ההכרה של הפרט ורק שם הם מקבלים פירוש וקיום אמיתי.
הפילוסופיה המודרנית, כשהרגה את אלוהים, הכריזה שלמעשה אין שום דבר מחוץ להכרה, מעבר לה. אין דבר שלא נוצר על ידי ה"אני" ושאינו ביחס אליו ולכן כל העולם שייך למציאות מוגבלת הנוצרת בהכרה ואין איש היכול להגיע עם ההכרה אל מעבר ההכרה, כולם לכודים בגבולות המחשבה גם אם ידמיינו שיש משהו מעבר לה.
כך למעשה נוצרת זהות  בין כל הדברים. כל העולם מתרחש בהכרה ולכן אין משמעות אמיתית לשום דבר, מלבד היחס שלו אל ה"אני" -שלכאורה נותן לו תוקף – מה ה"אני" יכול לקבל ממנו?
כך מתרחשת "אובייקטיזציה" של בני אדם. אם בכיבוש תרבויות זרות ואם ביחס לאחר כאל מקור לסיפוק מיני, ניצול כלכלי, או כל דרך שתאפשר ל"אגו" להרגיש מוגן, חזק, בטוח ולהרחיק  תחושות של ריקנות, פחד, חוסר שליטה או חוסר אונים.
כך נולדה גם ה"מודעות העצמית" אותה תורת חקירה אינסופית של ההכרה, של הנפש. אין לאדם אופקים לשאוף אליהם מלבד להכיר את עצמו, להקשיב לרצונותיו, לחקור את מחשבותיו, להתחבר לעצמו ולפנימיותו.

מאת nadavben, בתאריך נובמבר 6, 2009 בשעה 8:40 am, בקטגוריות כללי. אין תגובות
סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.