אפשרות נוספת לתחושת משמעות, מציע הסופר עמוס עוז, כאשר הוא מצטט את מורתו, המשוררת זלדה:
"אם תפסיק לפעמים לדבר, אולי העולם יוכל לפעמים לדבר אליך".
העקרון של רעיון זה, כפי שאני מבין אותו, הוא שאם יפסק מעט המרוץ אחרי ה"חוויה", אזי יפתח בפניי יופיו של העולם: השלמות של תינוק שזה עתה נולד, פשטותו ועוצמתו של הטבע, או איש זקן היושב על המרפסת עם ערב.
רבים מהמשוררים והמורים הרוחניים אכן שולחים את האדם למצוא משמעות ושלווה פנימית בטבע או בחוקי הבריאה, אך עדיין זו בעיקר שירה יפה יותר ממהות וכמו שהאדם תמיד לבד מול ספר שירה כך הוא לבד מול העולם, גם אם האדם "מחובר לעצמו" והעולם יפה.
ובכן מה יותר מהותי?, כיצד תיתכן משמעות שאינה אישית באופן מוחלט? שאינה משתנה תדיר בהתאם לנסיבות?
בקטע זה ננסה לבדוק חיבור אפשרי בין בני אדם ומציאת משמעות במימד שנקרא לו ה"אנושי".
(על מנת להכיר בחיבור ה"אנושי" ולבדוק את מהותו, חייב להיות מוסכם עלינו, כי בעולם התופעות, האדם הוא תופעה שונה ואיננו סתם תופעה ככל זבוב או גבעול וכי ניתן להתייחס לאנושות כדבר נפרד משאר עולם התופעות, כבעלת ערך וממשות משל עצמה. כלומר, מלכתחילה אנו כופרים בהנחות כי הכל מקרי, חסר משמעות וכי הזהות בין כל הדברים היא האמת הסופית והאחרונה.)
האנושי הוא המקום בו מתחברים בני האדם, בו הם נפגשים ללא הבדל דת גזע ומין, הצלחה או כישלון וללא מערכות היחסים החברתיות הקיימות בין אנשים. החיבור האנושי הוא המקום שבו כולם דומים, כולם סך הכל בני אדם, חשופים לפגיעה, למוות, רוצים שיאהבו אותם ושיתייחסו אליהם בכבוד.
מה"מקום" האנושי יכול האדם להרשות לעצמו להיות פגיע, שקט, חסר ביטחון. לתת מקום לכאב שלו, ולהזדקקות שלו ומתוך כך להתחיל לראות גם את האחר: את צרכיו , את מצוקותיו וכאביו. את זכויותיו הבסיסיות.
הוא עשוי לגלות שבני האנוש אינם כה נפרדים זה מזה, כפי שהאגו חש תמיד. למעשה כולם שותפים לאותה חוויה אנושית, לאותה פלנטה וכולם ערבים זה לזה.
אמנם כל בני האדם הם פגיעים, אך מאידך הם גם חזקים ולא חייבים להגן על עצמם ללא הרף. אמנם לכל אחד יש פצע בתוכו וילד פנימי שצמא לאהבה אך מאידך כולם כבר מבוגרים המנהלים את העולם.
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 