מסע פנימי וחיצוני – נדב חייקין בנתור

כאשר חווית החיים מתרחשת רק דרך מסך ה"אני", קשה לאדם להשאיר דברים מאחור: איך יסלח לאלו שפגעו בו, שבעצם עשו לו את הנורא מכל? הרי מתרחשים בעולם אינספור עוולות: שרירות לב, ניצול, אלימות, רוע. ואיך יוכל אגו פגוע לראות מעבר לאלו. אפילו סתם עלבון, דחייה, נטישה יכולים להחוות באופן כה עוצמתי, עד כי קשה לראות משהו או מישהו מעבר לזה. ואיך יהיה מקום למשמעות? אחריות? סליחה?
המבט ה"אנושי" רב מימדי יותר מן האני השטוח והחד מימדי.כשהוא מבין את המציאות במורכבותה, ברבדיה השונים, הוא יכול סוף סוף להשאיר דברים מאחור, אולי גם לסלוח (כשאפשר), וכך להתפנות להביט שוב החוצה אל העולם.
אולם, המימד ה"אנושי" עדיין שייך ל"ממלכת הזהה". ההכרה, המתקשה להתמודד עם הבלתי מוכר, ממהרת להפוך את האנשים לזהים ואינה מתמודדת עם השוני שאולי קיים בינה לבינם, עם מרחק שאולי אינו ניתן לגישור, עם דבר מה שאינו ניתן לידיעה. כך נעשה נסיון להכיל דברים על כלל האנושות. בזמן החדש ניתן לראות זאת על ידי פתרונות כללים אשר יפתרו את מצוקות האנושות. כל אחד יהיה מאושר אם: "השלום יתחיל בתוכו"/ "יהיה מלך"/ יתחבר לעצמו/ יתחבר לאהבה וכו'.
וכך, לאחר שההכרה "בלעה" כל שונות אפשרית בין בני אדם, היא גם פטורה מלראות באמת את האחר, את השונה, מפני שלכל אחד יש גישה לנוסחאות הפלא שמתאימות לכולם וחירות הפרט היא עדיין ערך גבוה יותר מכל סוג של אחריות לזולת או של הכרת האחר.
בדק בית