אולם אפילו לאחר ה"התגלות", המפגש עם ה"אחר", המפגש עם ה"מציאות שמעבר", עדיין קשה לאגו לשנות את מהותו, המעוניינת בעצמה: לפעמים החיים נוחתים על האדם במלוא עוצמתם. בעולם המודרני, המלא בדאגות ,פיתויים, בדעות, במסרים ובחובות- האגו שב לסורו והמקום הפנימי, אותה התשוקה לאינסוף, מתכסה באבק היומיום.
האם ישנו משהו בתוך המציאות, שיכול להזכיר ל"אני", את ה"מעבר"? שיכול לכוון את האני אל מקום גבוה יותר, פנימי יותר?
כאשר הזולת נקרה בדרכנו, ישנו צורך או הרגל של האגו, הסובייקט –להפוך את הזולת לאובייקט. ראשית להפוך אותו ל"מישהו": שם , מין, מקצוע, ארץ, מראה ושאר הגדרות. שנית, להפוך אותו "ביחס", ל"אני": האם הוא איום, תועלת, אובייקט מיני. המבט של הסובייקט "משתלט" על האחר, כובש אותו, משטיח את מהותו והופך אותו ל"זהה".
אך הזולת, בעומדו מול ה"אגו", אף הוא "אחר" באופן מוחלט, "אחר הכה אחר באחרותו". אין באמת אפשרות להפוך מהות אנושית לאובייקט. לא ניתן להגדיר אותה, לתחום, להכיר אותה, להבין, לרתום אותה לתחום המוכר, ל"ביחס".
המפגש עם האחר, טומן בחובו תביעה מן האגו. הוא תובע יחס שאיננו "ביחס", אלא מעבר ליחס. הוא תובע ממנו לא להסב את פניו ולהסתגר בתוך עצמו.
הזולת, האחר, הוא חובתו של האני. חובה פנימית, לא של עשייה מסויימת, אשר משקיטה את המצפון ודווקא מוציאה את האחר מאחרותו, אלא חובה שאינה באה על סיפוקה, שמשאירה את האגו ערב לאותו "אחר" ולכל האחרים.
תביעה זו מגיעה מהאל, מה"אחר" הראשוני- לא להסב פניו אלא לשמוע את התביעה האלוהית המגיעה אל האדם, את הציווי.
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 