כאשר אדם חי מבלי להכיר בקיומו של אלוהים, כשהוא עסוק בעצמו בלבד, הוא חי חיים ריקים ממשמעות. כמובן שאיש אינו רוצה לחשוב כך ולכן כל אחד מעניק משמעות למידת "הצלחתו" בחיים. המדדים להצלחה משתנים: חומריים, רוחניים, חברתיים, אך נקודת ההתייחסות נותרת תמיד ה"אני".
האלוהות מפעילה לחץ על האדם כדי שיתעורר אליה. היא אינה מאפשרת לו לישון בשקט: ישנו מקום פנימי אשר מרגיש את הכאב והבדידות שבחיים בגבולות ה"אני". בלי קשר אם האדם סבור שהוא הצלחה או כישלון, שחייו מרגשים או מייאשים – המקום הפנימי כבר חש את הריקנות, את ההזדקנות המהירה והמוות. ישנה מעיין בחילה ועייפות מההתעסקות העצמית, מהמתח והפחד.
ה"התגלות" מעניקה משמעות מחודשת לחיים. היא מוציאה את האדם מבדידותו, מהניכור. לא מפני שכעת יוכל "להתחבר" לאל, או לחיות חיים ללא קונפליקטים , אלא מפני שההתגלות מחייבת את האגו ללכת מעבר לעצמו. המשמעות היא בהליכה אל עבר הזולת. זו אינה משמעות חד פעמית אלא תמידית והיא משותפת לכל בני האדם. זהו ערך שמחבר בין בני האדם, אפילו מעבר לחיבור האנושי ובהחלט מעבר לחיבור האישי, של אינטימיות, דיאלוג והכרה .
האינסוף מתגלם כמחוייבות אינסופית לאחר, כתביעה אינסופית שהזולת תובע ממני. זוהי תביעה שאינה ניתנת למילוי, תביעה תמידית שמטיל עלי האחר הנשאר תמיד באחרותו, שתובעים כל האחרים שבעולם, בין אם הם אוהבים או שונאים, קרובים או רחוקים.
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 