רשומה אחרונה בחיבור זה:
קודם לכן, נאמר שכשאנו מוכנים לחוות כאב, אנו מפסיקים להתנגד לכפייה של המציאות.אנו מפסיקים לנסות לדחות את הכאב ולברוח מתחושת הריקנות, חוסר המשמעות והפחד, שהמציאות ממילא כופה את קיומם.
כעת מובא הניגוד לכך:על האדם להתנגד לכפייתה של המציאות, הגורמת לו להיות מונע על ידי התשוקות והרצונות הבלתי כלים. האדם עומד אל מול המציאות ובוחר להתנגד לה, ללכת מעבר לה. זו אינה התנגדות חד פעמית, אלא אינסופית, שוב ושוב האדם רוצה להסתגר בתוך עצמו ולפעול למילוי תשוקותיו ושוב ושוב, לנוכח האל ולנוכח פניו של הזולת, הוא הולך מעבר לעצמו ובכך בוחר בטוב.
על אף שהטוב הוא מהותו של האל, אין זו בחירה קלה –להתנגד למציאות, ולא מובנת מאליה. הטוב הוא כה שביר, כה פגיע אל מול גסותו של האגו המעוניין בעצמו בלבד. רק אנושות בוגרת אשר מוכנה לחוות כאב מחד ולהכיר באחריותה מאידך, יכולה לקיים את הבחירה האלוהית, בחירתה הקדומה של האנושות.
הרצוא ושוב, בין הפנים, לאלוהי- החוץ המוחלט, מאפשרים לאדם להגשים את מהות קיומו, להיות קרוב לעצמו, להיות למען זולתו לבחור בחיים ולהיכנע לאל.
הטוב מעניק לחיים מימד של זמן. לא הזמן של ההזדקנות והמוות כפי שחווה האגו, אלא זהו העבר שממנו שואב האדם את משמעות חייו, ועתיד אותו הוא בונה. (לא אוכל להתייחס לכך בחיבור זה, אך ההישענות על מסורת, המשמשת כמסגרת לחיים, בקובעה מועדים, קדושה ותוכן- מסייעת לחיים בתוך זמן.)
אי אפשר עוד לברוח מהחיים, להסתגר, להעלם. לא ניתן לחפש גאולה אישית , לנצל, לרמוס את כבודו של האחר עד כלות. כמובן שכן אפשר לעשות את כל הדברים הללו –הבחירה החופשית בעינה עומדת- אך קיימת נקודת התייחסות אשר מחזירה את האגו אל המשמעות גם כשהוא שב ומתרחק ממנה.
וכאשר הזולת בוחר ברע? במקום לקוות שיעלם, ייענש או ימות, במקום הוקעה יפת נפש, ובמקום התעלמות – נותרת האחריות האינסופית כלפי הזולת, הניסיון להשיב אותו לטוב, להשיב אותו לחברה.
(לעיתים אין ברירה וצריך להסתייע בחוק, בתקווה שהחוק אינו מבוסס על רוע אלא על רצון טוב)
בחירה בטוב היא בחירה בחיים!
אם כן, הטענה היא כי העולם לא נברא עבור חירותו של אדם, וגם לא בשביל "המשחק" או השעשוע כפי שנהוג לומר היום, וגם לא במקרה או בטעות.
הייתכן כי הייתה בחירה קדומה יותר מן החירות, הבחירה הראשונית של האנושות, -אולי טרם בריאתה– הבחירה בטוב?
אולי נברא העולם כדי להטיל על האדם את כובדה של המשמעות? אולי ה"אחרות" המוחלטת,המפנה אותנו אל עבר הזולת- מזכירה לנו את הבחירה הקדומה, שקדמה לחירות, להיווצרו של האני: הבחירה בטוב- אשר היא לבדה מעניקה משמעות לבריאה ומפנה אותנו לערכים אשר מכוונים את חיינו.
האלוהות אינה נשארת ניטרלית, היא מתגלה בצמתים בהם נפגשים בני האדם, ציוויה הוא אחריות אינסופית לאחר, שתמיד יישאר אחר ממני ובכך מוציאה את האדם מן הניכור, מן השקיעה בתהומות הפנימיות, ללא עבר ועתיד.
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 