אם כן, הטענה היא כי העולם לא נברא עבור חירותו של אדם, וגם לא בשביל "המשחק" או השעשוע כפי שנהוג לומר היום, וגם לא במקרה או בטעות.
הייתכן כי הייתה בחירה קדומה יותר מן החירות, הבחירה הראשונית של האנושות, -אולי טרם בריאתה– הבחירה בטוב?
אולי נברא העולם כדי להטיל על האדם את כובדה של המשמעות? אולי ה"אחרות" המוחלטת,המפנה אותנו אל עבר הזולת- מזכירה לנו את הבחירה הקדומה, שקדמה לחירות, להיווצרו של האני: הבחירה בטוב- אשר היא לבדה מעניקה משמעות לבריאה ומפנה אותנו לערכים אשר מכוונים את חיינו.
האלוהות אינה נשארת ניטרלית, היא מתגלה בצמתים בהם נפגשים בני האדם, ציוויה הוא אחריות אינסופית לאחר, שתמיד יישאר אחר ממני ובכך מוציאה את האדם מן הניכור, מן השקיעה בתהומות הפנימיות, ללא עבר ועתיד.
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 