בשנות התשעים, כשמדינת ישראל החלה להפסיק (ביטוי מצחיק לא?) להיות מדינה סוציאל דמוקרטית והתחילה להפוך למדינת שוק חופשי, המדריכים שלי בנוער העובד והלומד אמרו לנו ש"מדינה שדורשת מהאזרחים שלה להקריב את חייהם למענה -לא יכולה להפקיר אותם בכל שאר תחומי החיים".
אבל אז לא הקשיבו להם והם נתפסו קיצוניים אפילו בעינים שלי. נדמה היה שאזרחי המדינה רוצים כבר להפוך למדינה ככל העמים.
אבל מה שקרה זה שלאט לאט אכן נהפכנו למדינה ככל העמים וליתר דיוק ככל העם האמריקאי. כל אזרח או כל משפחה הלכה ונהייתה יותר "לעצמה". ומה זה המאבק החברתי היום? זה הרצון של אנשים להרגיש שוב ביחד, להרגיש חלק ממדינה, חלק מעם שלא רק ממשיך לשלוח את הילדים שלו לצבא אלא גם מקיים חיים נוחים יותר ונעימים יותר -בתוך קהילה (או לפחות קהילה לכאורה).
זו הסיבה לדעתי שהמחאה עברה מהר מאוד מעניין הנדלן לעניין של צדק חברתי. אנשים הבינו שההליכה לקפיטליזם הפרידה ביניהם והגדילה את הניכור. אנשים רבים מצאו את הקהילה שלהם בתוך בית הכנסת או בתוך קבוצות מסויימות. אבל מי שלא רוצה לחפש לו קבוצות רוצה שוב להרגיש שישראל היא מדינה של אזרחיה. שישראל היא מדינה שבה האזרחים קשורים לזה לזאולי אפילו ערבים זה לזה. אחרת גם אין סיבה הגיונית לשרת בצבא. אבל זאת לא הסיבה היחידה.
בקיצור: העם דורש צדק חברתי. העם רוצה יחד חברתי. העם רוצה להרגיש ביחד.
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 