צפיתי בסדרה יחפים – סדרה בת שישה פרקים על שלושה דורות בחיי קיבוץ, או ליתר דיוק, שלושה דורות של אנשים החיים בקיבוץ: המייסדים, דור הבנים הראשון, והדור שכבר נולד לקיבוץ וותיק בשנות השבעים וגוגל בשנות ה80.
הסדרה היא פספוס גדול, וחלק מהדמויות ממש לא מצליחות להתפתח בגלל הקושי להכניס שלושה דורות בשישה פרקים.
אני חושב שבכל זאת אהבתי את הסידרה כי היא הזכירה לי את הילדות שלי בקיבוץ, ואת שנות ה80 שהם גדלתי והתחלתי להתבגר בקיבוץ אשר ניסה להשתנות ולהבין מה הוא בדיוק רוצה להיות.
אבל מה שהכי השפיע עלי היה משפט אחד שנאמר שם: הם אמרו (בסארקאזם) שהקיבוף הוא המצאה גאונית: במקום שאחרים יעבירו עליך ביקורת, אתה כבר לומד להסתכל על עצמך כל הזמן מבעד לעיניים של אחרים, וכבר להעביר ביקורת על עצמך.
זה פתאום הרגיש לי נכון בצורה נוראית וכואבת. והרגשתי שעל אף שהתרחקתי מהקיבוץ, אני עדיין ממשיך לפעמים להסתכל על עצמי בעיניים של האחרים ותמיד כבר להרגיש לא בסדר ולא נעים.
אז אני מאחל לעצמי לאט לאט לשחרר את המקום הזה, ולחיות חיים יותר משוחררים, וללא הכפתורים האוטומטיים של העיניים החיצוניות האכזריות.
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 