איכשהו אני ממשיך לכתוב כאן על הקיבוץ…. אפילו שהקיבוץ לא ממש נוכח בחיי היום יום שלי כאן בקריית טבעון, עדיין אני חש בו אם דרך המשפחה שלי, אם דרך אנשים שאני פוגש שהכרתי פעם, ואם דרך קיבוצניקים אחרים שפוגשים כאן בטבעון.
לפני שבוע הייתי אצל סבא שלי בקיבוץ. הוא כבר בן 88 ונסעתי לראות מה שלומו. בדרך ניצלתי את ההזדמנות וקפצתי לרחוץ בים. הדרך לים, השהות בחוף הים והחזרה מהים הספיקו לי כדי
1. לראות המון אנשים שאני מכיר
2. לראות המון אנשים שאני לא מכיר
3. לראות כמה המון אנשים יש בקיבוץ…
4. לחשוב שהקיבוץ הוא מקום מטורף….
ולמה זה? ראשית זה רק מעיני המתבונן וזו רק מחשבה שהייתה לי באותו רגע. אבל מה שהרגשתי זה את האינטנסיביות הבלתי נסבלת של חברה סגורה שעושה יחד את אותם חוגים, מעבריה יחד את שעות הפנאי באותם מקומות, ומנסה ביחד להחליט לעצמם איך תתנהל החברה הגדולה הזאת. וכאשר אומרים לי שהיום כל אחד מוצא את הפינה שלו – זה רק מראה לי שגם אף אחד לא באמת מוצא את הפינה שלו וגם התקווה הזאת למצוא את הפינה שלך היא לא דבר נורמאלי.
אני יכול להגיד על עצמי, מחוץ לקיבוץ שהשיאפה שלי היא לכבוש את העולם. (כן כן , עדיין.. אפילו שגיל 40 כבר מתקרב…) אני לא רוצה את הפניה שלי. ויחד עם זאת אני לא רוצה לפגוש כל הזמן את אנשי הקהילה שמעורבים/לא מעורבים בחיים שלי.
בכל אופן אני אוהב את הקיבוץ, את הים, ואת המשפחה שלי.
היום שתי פרסומות קטנות שאני נאלץ לשים. (על יוקר המחייה אדבר בפעם הבאה…)
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 