ערב יום הזיכרון, כותב לי במחשב ושומע ברקע את "בשביל אל הבריכות" של חוה אלברשטיין. שיר שליווה אותי במשך שנים ומתחבר לי עם ימי זיכרון.
ואילו כיום – יום הזיכרון לא ממש עובר אצלי קשה. בלילה אני אפילו יוצא למעגל הגברים שלנו. בימים כאלו של פיצוץ המשא ומתן קשה שלא לחשוב שהעם שלנו פשוט רוצה מלחמות. ולא שאני בא ממקום פוליטי מסויים -אבל הטירוף….
חזרה לחוה אלברשטיין:
"והיא אמרה לו הן מחר תצא לדרך. את תרמילך ארזתי שאותו תיקח. לא שמתי בו מכתב, לא פרח למזכרת. הן אם תזכור תזכור ואם תשכח תשכח."
איזו נגיעה יפה של רוחניות באמצע שיר אהבה/ מלחמה שכזה. זה גם מזכיר לי – מלבד ימי זיכרון – , סיפור של פרידה מבחורה בה התאהבתי בדיוק חודש לפני הטיסה להודו. שנינו היינו מספיק חכמים לשחרר ואת כל אחד מאיתנו הובילו החיים למקומות שונים מאוד.
זה מתחבר לי למשהו קצת אחר -שאמר פאפאג'י: בכל לילה, רגע לפני שאתם נרדמים, אתם מסכימים לשחרר הכל: את התוכניות שלכם, את מה חושבים עליכם, את מי אתם רוצים להיות ואת מי שפגע בכם. מדוע שלא תעשו זאת כמה שעות לפני כן, כשאתם ערים…. (תרגום חופשי שלי -של רוח הדברים).
ולמי שלא הבין – נסיים עם חוה אלברשטיין-
"והוא יצא לקרב עת החמה הנצה, ולא חזר משם ימים רבים כל כך. והיא יודעת שהוא לא יחזור לנצח. והיא עוד מתפללת שהוא רק שכח…
אז שנישא תפילה לשלום לאמת ולאהבה
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 