הרעיון שלי הוא להקים כוח משמעותי שיאפשר להרבה מהמפלגות בכנסת לא להיות רק אופוזיציה אלא גם קואליציה שיוזמת ועושה דברים. הרעיון הוא התאחדות לשם הקמת "קואליציה חברתית" שתפעל ותקדם חקיקה למען אזרחי המדינה תוך כדי שיתוף פעולה וניצול הכוח המשותף של המפלגות וחברי הכנסת. הקמת הקואליציה תתחיל מהמפלגות שכנראה לא יהיו בקואליציה ה"אמיתית":מפלגת העבודה, יש עתיד, מרץ והרשימה המשותפת. אבל אפילו מפלגות שכן יהיו בקואליציה יוכלו להיות בקואליציה החברתית. הקואליציה תקדם החלטות שאינן מגזריות: דאגה לפנסיה של הציבור, הורדת יוקר המחייה והדיור, חיזוק השכבות החלשות בישראל ( כולל המגזר הערבי). אם תצליח לקום קואליציה כזו היא תהווה צעד גדול למהפכה חברתית וגם לפיוס בין מגזרי. מפני שהקואליציה החברתית פתוחה לכולם ואינה באה נגד אף מפלגה או על חשבון אף מפלגה, היא תוכל לשנות את השיח הפוליטי מוויכוח בין ימין ושמאל לשיח של מטרה משותפת. לא יהיה צורך להוכיח שהאחר טועה. לכל אחד יהיה את מקומו ואת תפקידו.
במי בחר העם? ב120 חברי כנסת או בקואליציה?
בואו נניח לרגע שכל 120 חברי הכנסת הם השלטון. כל חברי הכנסת יחד מייצגים את כל העם. מה משמעות ההחלטה שמי שיהיה לו 61 מנדטים יהפוך לקואליציה? שהם יהיו השלטון? אז נניח שמבחינה מדינית זה יאפשר להתנגד לוויתורים. אבל מה מבחינה חברתית? היכן נגמרת הקואליציה ואיפה מתחילה האופוזיציה? הרי כולם פרלמנטרים שתפקידם לייצג את אזרחי המדינה ולנסות ליצור כאן חיים טובים יותר.
המפלגות שבקואליציה – מה תפקידן?
בואו ניקח לדוגמא את 6 מנדטים שיש כעת למפלגת ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן. סביר להניח שהוא יישב בממשלה. אבל מי הם הבוחרים של ליברמן? מה הצרכים שלהם? מה הציפיות שלהם בתחום החברתי –כלכלי? ניתן להניח שהם ימניים בדעותיהם ולכן הצביעו לו, וכאשר תעלה סוגיה ביטחונית –מדינית הוא יפעל פחות או יותר כפי שהם מאמינים. אך מה מבחינה חברתית וכלכלית? הרי הם אינם משתייכים למגזר אחד. כיצד ישיבה של ליברמן בקואליציה תשרת את האינטרסים שלהם מבחינה כלכלית או חברתית? לכן גם מי שיושב בתוך הממשלה – יכול לקחת חלק בקואליציה החברתית ולהיות חלק מעשייה חברתית משמעותית יותר.
רק להבהיר את הנקודה: לא מדובר בקואליציה שמרכיבה את הממשלה. את הקואליציה הנ"ל ירכיב בנימין נתניהו עם 60+ חברי כנסת. ההצעה שלי אינה שקואליציה זו תכלול את כולם. אני מדבר על קואליציה מסוג אחר, פחות רשמי.
מי מייצג את העם?
מתוצאות הבחירות עולה כי ישנם כ 5 מליון ישראלים המיוצגים על ידי כ85 חברי כנסת, בלי שיש פילוח מובהק בין הבוחרים או האינטרס שלהם( עבודה, כחלון,לפיד, ליכוד, ליברמן, מרצ). כמו כן יש 35 חברי כנסת המייצגים מגזרים ספציפיים (חרדים, ערבים ומתנחלים) אך ייתכן מאוד שהציבור אותו הם מייצגים חולק אינטרסים רבים משותפים עם הציבור החילוני –יהודי.
כל אחד מ-120 חברי הכנסת יוכל להיות חלק מקואליציה חברתית. הם לא יהיו צריכים לוותר על המפלגה שלהם ולא על מקומם ברשימה שאליה נבחרו, אפילו לא על תפקידם בממשלה במידה וייכנסו אליה. הם רק צריכים לרצות להיות חלק מקואליציה חברתית שתפעל יחד. ומה שנפלא הוא שזאת תהיה קואליציה ללא אופוזיציה. קואליציה שיכולה להכיל את כולם, בלי לבוא על חשבון אף אחד וללא צורך להוכיח את טעויות האחר.
הקואליציה החברתית
במקום שרים בלי תיקים, יהיו בקואליציה החברתית תיקים בלי שרים. מדובר על שינוי סדרי עדיפות. על עזרה לאזרח ועל ייצוג אמיתי שלו. חבר כנסת באופוזיציה שיהיה חלק מהאופוזיציה החברתית יכול לעשות הרבה יותר מחבר כנסת מהקואליציה שקיבל כיסא בוועדת חוץ וביטחון. (וכמובן שגם חבר הכנסת מוועדת הביטחון יוכל להצטרף…)
אז איך מתחילים?
מצד חברי הכנסת- הייתי מצפה מיצחק הרצוג לנצל את זמן הרכבת הקואליציה של ביבי, ולהקים את הקואליציה החברתית. לקבוע פגישה עם לפיד, עם כחלון, ועם נציגי הרשימה המשותפת. לאחר מכן ימשיכו לפיד, הרצוג וכל מי שיהיה בפנים להיפגש עם כל שאר המפלגות ולהציע להם להיות חלק.
במקום לבזבז שנים על תקיפת הקואליציה ועל מלחמות פנימיות ותוך כדי לאבד בדרך את הרצוג, גלאון ורבים טובים אחרים – אפשר לעשות מעשה. הילארי קלינטון דיברה על "פוליטיקה של משמעות" כבר בשנות התשעים. אולי כעת הגיע הזמן?
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 