שמתי לב לאחרונה שכאשר לבן הבכור שלי קורה משהו פיסי לא טוב, כלומר נופל לו משהו מהיד, הוא לא מוצא משהו, משהו מתקלקל וכו – הוא מקלל. אומר כוס אמק, וכולו נהיה מיואש באותו רגע.
הלילה קמתי לקחת משהו מהמטבח ובטעות דרכתי על האוכל של החתולה, והוא התפזר בכל המטבח. ישר שמעתי את עצמי אומר "כוס אמק" וגם נהיה מיואש לרגע….
ואז הבנתי שזאת טעות לנהוג כך, ממספר בחינות: ראשית, זה מכניס אנרגיה קשה לי ולאנשים סביבי (כי זה קורה גם כשיש אנשים בבית). שנית זה בעצם להתווכח עם המציאות ולהתבאס מאוד ממשהו שכבר קרה – והרי לרוב לא מדובר בדברים איומים ונוראיים, אלא בדברים הקשורים לאי נוחות רגעית.
שמעתי לפני הרבה שנים מורה רוחנית, שהמליצה לתלמידים שלה, לא להגיד דברים כמו "שיט" או "פאק" כי זה בעצם מחזק את ההזדהות עם מה שקורה לנו, בעצם זה שאנחנו מנסים להילחם בזה ולחשוב שהדברים אמורים לקרות לנו אחרת.
ובשבוע שעבר, חבר שלי סיפר לי על רב אחד גדול, שלא פחד משום דבר. גם אם היה במצב של סכנת מוות, הוא לא חשב לרגע שיכול לקרות לו משהו שאינו לפי התוכנית האלוהית. במצב כזה אין שום חרדה ממה שעלו לקרות ושם כעס על מה שקורה כרגע.
ואז פתאום נפל לי אסימון, והבנתי שבאמת אין מה לפחד מכלום, אין מה להתבאס על כלום, ופשוט צריך לתת לתוכנית האלוהית להתגשם בחיים שלנו ללא הפרעות…
ונאמר אמן!
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 