מסע פנימי וחיצוני – נדב חייקין בנתור

השבוע נפגשתי עם חבר וותיק, שפגשתי לפני שנים רבות באשרם של אושו, ממש בתחילתו של המסע הרוחני שלי,  ומאז נשארנו חברים טובים. ישבנו ושוחחנו, והוא אמר שהוא לא מבין מדוע אני מקשיב להדרכות של סוראן, העוסקות בהתפתחות רוחנית. כלומר, מדוע אחרי 25 שנים במסע הרוחני, אני עדיין מחפש, או לומד או מנסה להתפתח? מדוע לא הבנתי כבר שצריך לוותר על המסע הרוחני, ופשוט לחיות את החיים?

אמרתי לו שאני מאמין בכך שהחיים הם תהליך בו אנחנו נהיים מעודנים יותר, אוהבים יותר וכו. סוראן מסייע לי להכניס מודעות לתוך החיים של ואני אוהב את זה. (שזה כבר מספיק כשלעצמו).

ולהבדיל מתהליך רוחני בוסרי שכולל ניתוח פסיכולוגי מוגזם של המניעים שלנו, הגישה של סוראן מתייחסת רק לאיך דברים גורמים לנו להרגיש, וכיצד ניתן להגיע למצב בו מרגישים טוב יותר.

אבל יכולתי להבין גם את הנקודה של חבר שלי: אם אתה מפסיק את המסע של החיפוש וההתפתחות, ופשוט מקבל את העובדה שמי שאתה זה מי שאתה, וכנראה לא הולך להשתנות – אז יש לך סוג של שלווה.  היית עצבני על הילדים? זה לא משנה. היית ביקורתי לאשתך? זה לא משנה. דיברת בגסות בעבודה? זה לא משנה. הרעיון הוא  שאשמה או התבחבשות במה שקרה, לא ישנו את העבר וכנראה גם לא ישנו את העתיד. ומה שבטוח זה שהם הורסים את ההווה. אז קבלה פשוטה של עצמך, מאפשרת סוג של שקט ושלווה.

ואם ארחיב קצת את טענתו של החבר- אז כל ניסיון להתפתח או לנתח, כבר יוצר חייץ ביני לבין מה שקורה בחיים.

השאלה שלי היא האם בכך שאני אפסיק "להיות רוחני" או אפסיק לבחון את הדברים בצורה מודעת, האם אינני בכך מוותר על העמקה ועל איכות מעודנת יותר של החיים? אני לא בטוח.

נקודת האמצע: להיות אחד עם הדברים

מה שכן לקחתי מזה, זה את ההבנה של להיות אחד עם הבחירות שלי. כלומר -דברים שכבר עשיתי (כלומר בחרתי לעשות אותם) – עליהם באמת אין מה לבזבז זמן ולהיות בפיצול: שתיתי אתמול בלילה ועכשיו יש לי כאב ראש ואני עייף? זה המצב.  לא השקעתי בילדים שלי אלא רק גלשתי בפייסבוק? זה המצב. זאת הייתה הבחירה, וכשאני אחד איתה אני לוקח עליה אחריות מלאה ולא עושה ממנה עניין. וגם בחירות יותר ארכות טווח – כמו המצב הכללי שלי בחיים- עבודה, משפחה, ילדים. להיות אחד עם הבחירות שבחרתי ועם המקום בו אני נמצא בחים. ובאופן פרדוקסלי – לשם גם סוראן מכוון: התמסרות מוחלטת לקיים.

אז מבחינתי זאת דרך המלך – מצד אחד להיות "עם מה שיש" בלי להתקשקש, ומצד שני לנסות לשים לב למקומות בהם לא פעלתי מתוך בחירה, אלא על אוטומט, ובכך למעשה פיספסתי אפשרות להיות בקשר ופעלתי בצורה שמכאיבה לי. כי אני אוהב לבקש עזרה מהיקום ולא לעשות הכל לבד, אך כמו שאומר חברי – יש מקומות בהם זה כבר מיותר ואנחנו צריכים פשוט לוותר על התהליך ולהישאר שקטים, בלי לנסות לשנות כלום.