מסע פנימי וחיצוני – נדב חייקין בנתור

אני מציע לי' שנעבור לגור יחד והיא מסכימה!

די מהר אני מוותר על השבתות בבית הכנסת. אחרי שנה שלמה של שבתות משותפות עם כל החברים היקרים, זה מדהים אותי באיזו קלות אני מוותר על זה.

אולי גם ככה כבר התגעגעתי לראות שמיים וים ושקיעות ולא רק את קירות בית הכנסת.
בשיחה לילית עם י', אני פתאום מבין שנראה לה מוזר שאני מרוויח כל כך מעט כסף, ושבגיל 32 אני חסר מקצוע, חסר הכנסה וחסר כל בסיס כלכלי.

אוי, הגישה החומרית הזאת! כאילו שלנסות לשנות את עצמי זו לא עבודה מספיק קשה! כאילו שלהיות אצל אושו ולחזור בתשובה, זה להיות מרוכז רק בעצמך. ממש לא! הרי כל הזמן חשבתי איך לשנות את העולם. המטרה הייתה ליצור אנושות חדשה, לגלות לעולם איך אפשר לחיות חיים של אהבה…

אז מה לעשות עכשיו? לשלוח לכל הרוחות את מי שמדברת איתי על כסף? או שאולי יש משהו בדברים האלו? אולי יש הגיון כלשהו שבגיל 32 ארצה גם לבנות את עצמי. שלא אתעסק רק בהתפתחות הרוחנית של העולם, אלא גם בלקדם את החיים שלי. שלא אחשוב רק על להרגיש אהבה באופן כללי, אלא על איך להרגיש אהבה לאמא של הילדים שלי.

היה אצלי בלבול גדול לגבי מהי המטרה בחיים. לא רציתי לאבד את המהות בתוך טרדות היום יום. חשבתי שיש ניגוד בין השניים, ולכן השתתפתי במשחק באופן חלקי,  נזהר לא באמת להזדהות עם שום דבר. לא נכנסתי למים העמוקים כי פחדתי שהזרם יסחף אותי. אבל אי אפשר גם להישאר יבש וגם לחצות את הנהר.

חשבתי שלבחור במשהו זה לצמצם את עצמי, לוותר על הרוחניות הטהורה, זו שאינה מבחינה בין רגע אחד למשנהו. אבל חייבים לבחור במשהו. להגדיר את עצמי על ידיו, להתחייב אליו, ולהיות תלוי בו. רק אז, אחרי שמתמסרים, אפשר לשחרר לחץ משאר הדברים.

כי ש"הולכים על זה" בכל רגע ורגע, בעצם לא הולכים על שום דבר ממש. ב"חיים עצמם" צריך ללכת על "הטריפ" שלנו בכל הרצינות. לשאוף להגשים את הייעוד. לקבל את המתנה של ההתמסרות ולא לפחד ממנה.

האם ישנתי?

אני מחליט להיות נחוש ולמצוא עבודה מכניסה תוך חודש. אפילו אם זה  לא יהיה במקצוע שאני מתכוון לעבוד כבו ל החיים, זה יסמל את ההתכוונות שלי בדרך לשם.  רשם לאתרי אינטרנט של הצעות עבודה, מתקשר לאנשים. כשהם שואלים איזו עבודה אני מחפש, אז אני נתקע. מה זה חשוב? צריך למצוא עבודה מעניינת ומכניסה, למצוא מישהו שיתן לי לנהל משהו, הרי צברתי ניסיון בהמון תחומים, לא? נו, אין לכם איזה רעיון?

מסתבר שזה לא כזה פשוט: אני מרגיש כמו קבצן. קולט עד כמה חייתי בחוסר כל, בחוסר מחשבה על העתיד. וזה עיצב גם ההווה – את האופן שבו אני עומד מול העולם. איזה מסר אני מעביר ואיזו דמות אני מציג. חייתי כמו קבצן: בלי להרוויח כסף ובלי להוציא כסף.

באמצע נסיעה על הטוסטוס אני מרגיש פתאום שהמלחמה החלה ואיש לא הזהיר אותי. ככה תפסו אותי בהפתעה. ולא רק שאני לא מוכן, אלא שאצטרך להגיב כבר תוך כדי נסיעה, כי כל דקה האויב מתקדם והניצחון מתרחק ממני.

איך זה קרה לי, אני שואל את עצמי. "האם ישנתי?" שואל אדוארד נורטון ב"מועדון קרב".
לא הכנתי את עצמי לאפשרות של מלחמת הישרדות, שבה החזקים שורדים ומי שחלש עלול להידרס על ידי החיים. סמכתי על זה שהכול יסתדר מעצמו. שאפתח את עצמי ליקום והוא ידאג לי לכל מה שאני צריך.

החזרה בתשובה החלישה אותי

ג' אמר שזה פשוט מאוד – לפרנסה יש מחיר, ואני פשוט לא רציתי לשלם אותו. אבל בחיים הרוחניים-מדי שחייתי, שכחתי לשמור על כיוון נגדי לפנימיות. מזל שאני עוד צעיר ושהכיוון הנגדי עוד קיים. הדברים שנראים כל כך רחוקים –  מכונית, דירה וכו'- הרי לא כל כך רחוקים: צריך למצוא עבודה קבועה ולעבוד קשה.

אבל אני רואה שבתוך תוכי זה עוד מפחיד אותי.

ר' אמר אתמול שהכיוון הנגדי מגדיר אותך. המגבלה יוצקת בך צורה, הופכת אותך ל"ביחס" למשהו אחר. זה כבר לא רק פנימיות. החיים נתקלים בי עכשיו ודורשים תגובה: האם אתה גמיש? חזק? מוכן לפעולה? האם אתה מוכן לצאת למלחמה?

כותב במחברת:

קיפאון זה חוסר תנועה, חוסר תזוזה. לנסות לא להוציא כסף ולהקטין את ההוצאות, זה בערך כמו להקטין את עצמי כדי שלא אתפוס מקום.

עכשיו, כשההוצאות שלי גדלות בעל כורחי, אני נותן לזה להיות. מבין שאם אני רוצה לגדול, אני חייב להגדיל גם את ההכנסות.

אמרתי לר' שהחזרה בתשובה החלישה אותי. ר' ענה שהחזרה בתשובה לא אמורה להימדד לפי תוצאה.

אבל אני חושב שזה לא נכון. למרות שהעיסוק ברוחניות/ אמונה/ תשובה/ מודעות חייב להיעשות בלי מטרה, הרי שבסופו של דבר, הוא צריך להימדד לפי התוצאה.

יו ג'יי קרישנמורטי אמר: אתה רוצה לשכנע אנשים להאמין באלוהים? תראה להם מה אלוהים עשה בחיים שלך. הרוחניות נמדדת לפי התוצאה. עבודה פנימית צריכה להימדד בכמה היא מגדילה את היכולת שלי – בחוץ – להתאמץ, לעבוד קשה, להכיל את הקושי ולא להישבר. לפתח בי את היכולת להעמיק בלי לפחד לשלם את המחיר. לבחור בלי לפחד להפסיד.

אחרת זו לא יכולה להיות רוחניות אמיתית, אלא רק מבט מהצד כדי לא לשלם את המחיר. רוחניות אמיתית זה להתמסר לחיים.

אני זוכר את הערב הראשון בו נפגשנו. הייתי בבית של הרב איתן- חבר שלי המלמד גמרא- והתלבטתי איתו -אולי כמעט התנצלתי בפניו -שאני מתחיל עם מישהי חילונית. בעצם ידעתי שזה יותר מכך. הרגשתי שאני מתרחק מהחזרה בתשובה ומבית הכנסת. לא סתם יכולתי פתאום להתחיל עם מישהי חילונית לגמרי.
עם י' הייתה התחלה מושלמת. זה היה ההפך מלהיתפס ל"צורה" כי החוויה הייתה כל כך נכונה ונעימה שלא היה צורך לשאול שאלות.
אמנם כשהיה נראה לי שהיא מעבירה עלי ביקורת, הייתי מתחרפן ומתנהג כמו ילד קטן, אבל איכשהוא הצלחנו להתגבר על הסרטים הקטנים ולהתקרב עוד ועוד.

הקשר דחף אותי להבין כל מיני דברים. פתאום ההתעסקות שלי ברוחניות ופנימיות נראתה לי כל כך מוגזמת מתישה ומיותרת. כל כך מרוחקת מהחוויה הפשוטה של להיות עם מישהי, להתאהב ולחיות את החיים, כל אחד עם העבודה שלו והדברים שחשובים לו.
אחרי שחבר שאל אותי למה בעצם לא ממש חזרתי בתשובה, הבנתי שמצד אחד באמת לא הייתי מוכן ללכת על זה עד הסוף ומצד שני זה תקע אותי ובלבל אותי ולא אפשר לי לפנות זמן לדברים שהכי חשובים לי.

לאתר שלי : יציבה נכונה

לוחות שנה

בסוכות, רגע לפני שמתחילה שנת לימודים נוספת, ולפני שאני מנסה לפתוח שוב את קבוצת התנועה, החלטתי לרדת לאשרם. שנה וחצי אחרי שעזבתי, התחשק לי פתאום לחזור לביקור, לקחת קצת חופש ואולי לסגור איזה מעגל עם המקום, ועם האקסית שידעתי שתהיה שם.
כשחזרתי כתבתי על זה בטור השבוע:

…בגלל  מסיבה  טראנס נוראית וטריפ לא מוצלח – הגעתי לגור באשרם, ובגלל ארגון של פסטיבלים כמו זה, עזבתי אותו… אבל כיף לראות שיש אנשים שעושים את זה ועדיין מצליחים לשמור על אהבה ושמחה. וכיף לראות שאני כבר במקום אחר, אפשר לומר בחיים אחרים, ושנעים לי לשוב לביתי החדש."

שנת הלימודים השניה באוניברסיטה החלה, ואני פתחתי שוב קבוצת תנועה.חשבתי שאני כבר בשל להצליח, אבל מהר מאוד נטשו אותי רוב תלמידי התנועה וכל שיעור חזר להיות עניין מתוח שבו איני יודע עם יבואו תלמידים או לא. ה"קבצן" שבי המשיך כמעט להתחנן לאנשים שיבואו לשיעורים, אבל משהו נשאר תקוע.
בפסטיבל פגשתי את א' – מישהי שהיכרתי בהודו לפני שנים, כשחזרנו לתל אביב התקשרתי אליה והתחלנו לצאת.
לאחר שנואשתי מלצאת עם מתחזקות, החלטתי לנסות עם בחורות רוחניות שיש להן "זיקה" ליהדות. הרעיון החדש הלהיב אותי, אבל ביני לבין א' הדברים לא ממש מתפתחים.
אני עושה נסיונות על עצמי 'לקבל אותה כמו שהיא', לא לנסות לשנות אותה. לאפשר לה לקחת את הזמן. אבל בנתיים הקשר הרגשי בינינו לא נוצר.

הרוחניות הגנה עלי. נתנה משמעות לדברים.

אני מניח שאנשים שנתנו משמעות לדברים אחרים פשוט התרחקו מהאופק שלי. סביבי נשארו אנשי הרוח – אלו שמתעקשים למצוא את המשמעות הרוחנית של החיים.

אני זוכר שפתאום הייתה לי הברקה שהרבנים שלנו בבית הכנסת, הם משחקים אותה רוחניים כמוני וכמו שאר המתחזקים סביבי, אבל בעצם הם כאן בגלל ה"קריירה" – הם רוצים להיות מנהיגים. אמרתי לרב שהיהדות מאפשרת לו לחלל שבת- לעבוד בשבת, כדי להגשים את המהות המקצועית שלו. הוא לא הסכים איתי, אבל זה עזר לי להבין שגם ביהדות מבינים שהחיים האלו דורשים עבודה קשה.

בתקופה הזאת אני יוצא עם בחורות "מתחזקות" ביהדות. שוב יש לי תחושה מעומעמת שאולי אם כבר אחליט על זהות: כיפה וציצית וקצת תפילות, אוכל להירגע. הבחורות שאני פוגש חשדניות. אני לא נראה להן "ממש" דתי. לא נראה להן שאני באמת "חי את התורה". ההסברים שלי על רוחניות ועל מפגש ישיר עם החיים לא מתקבלים בהבנה. אני מחליט להפסיק בנתיים לצאת עם המתחזקות. הקשר שלי עם היהדות נותר מעורפל.

בטור השבועי אני משתף מעט בלבטים שלי :
אתמול היה תשעה באב. ניסיתי לצום, ותכננתי לכתוב לכם ככה, מתוך הצום. חשבתי שזה יהיה מעניין לכתוב תחת השפעת רעב כבד, אבל לא הייתי מסוגל. במקום זה שכבתי במיטה ולא הצלחתי לזוז. אינסוף מחשבות עלו על פני השטח ובמחשבותיי הכול היה אפשרי: לשבור את הצום, להתקשר להוא, להתחיל עם ההיא, לנקות, לקרוא, להחליף עבודה, ללכת לים, לעשן סיגריה, לחזור בתשובה, לחזור בשאלה, להתנצר, להתאסלם, וכמובן, לשבת לכתוב את הטור.

אבל נראה לי שאפילו את החברים שלי זה מתיש: "אולי תחזור כבר בתשובה ותסתום את הפה!" כך הם אומרים לי בעיני רוחי.

מתנות

בטור השבועי:
"…השבוע פגשתי מישהי שלא מזמן רצתה לצאת איתי. עכשיו פתאום היא מצאה חן בעיני ושאלתי אותה אם תרצה להיפגש. היא אמרה שכבר יש לה חבר וזה מאוד רציני. יש עניין של זמן: כשמשתהים, ההזדמנות עלולה לחמוק".
ובמחברת:
האמת היא שאני עדיין לא מסוגל להיות בזוג….
" לא סומך על בת זוג: שתעניין את עצמה, שלא תהפוך למשעממת, לרעה, לעלובת נפש.
אולי זה פחד? (שהיא לא תאהב אותי) אולי פשוט לא סומך על עצמי: שאשאר חי. פוחד שאהפוך קשה יום בודד ומשעמם.
ובאופן כללי:
לא סומך על אנשים. (גם מ' לא סמכה על אנשים. לא סמכנו אחד על השני).
לא סומך שאנשים יגיעו להחלטות הנכונות, שהם יודעים על מה הם מדברים.
לא סומך על אנשים שיחפשו אותי, שיהיה איכפת להם ממני. אנשים מתחברים עם מישהו שכאילו אכפת לו מהם. אבל אני ראיתי שלמ' לא היה איכפת ממני..
אולי לא היה איכפת לה מעצמה?
אולי הדבר היחידי שיכול להיות הוא שלמישהו יהיה איכפת מעצמו? יאמין בעצמו ויאהב את עצמו ואז יהיה איכפת לו ממישהו אחר. יאמין באחר.
סלבוי ז'יז'יק כותב שאנשים מאמינים באלוהים כי הם לא מאמינים בבני אדם…