אני רואה אנשים שלא אוכלים נכון, לא יושבים נכון- חיים בהרבה מתח ולחץ- וזה מחזק את התחושה שלי של הכל או כלום- מה כל השאר שווה אם אתה במתח-?אם אתה מדבר כל היום בפלאפון. זה היה מטריף אותי שמ' מדברת כל הזמן בטלפון- כאילו שאם היא רוחנית אז היא צריכה לעבוד בעבודות נטולות לחץ.
מצד שני נהניתי שהיא חזקה ודרך אגב- הכי חשוב להגיד בעצם- נהניתי גם אני להיות חזק בשיטים- להיות גבר- להיות מישהו שמקשיבים לו, להתמסר לעבודה ולאחריות שהייתה לי שם.
אבל אני חושב שזה היה יותר כשיטה "ללכת מעבר לאני", כמו באיזה מנזר זן עתיק שרק משרתים כל היום. לא האמנתי ש"לדבר עצמו" יש כבר את המשמעות מגולמת בתוכו. כלומר ההתמסרות לא ככלי אלא כמטרה. גם נהניתי מתשומת הלב שקיבלתי- מזה שכאילו יש לי מקום- יש לי תפקיד.
פעם רצתי בים ופתאום גיליתי שאיבדתי את הכובע שלי. פניתי לאחור ורצתי לחפש את הכובע ופתאום הרגשתי שיש לי משמעות- שמשהו חיצוני נתן לי תחושת משמעות מהותית— אבל זה נשאר בתור משהו לספר לחברה…
דבר נוסף שהתחלתי להבין כשגרתי באשרם בשיטים, זה שהרוחניות השטיחה את ההבדלים בין נשים לגברים. כתבתי על זה שאישה צריכה להתחבר לנשיות שלה ולא לרצות להיות כזאת רוחנית של מיינד וסקס חופשי שנשיות זה לרצות גבר אחד. להיות עם גבר אחד. לא טוב להיות פרוצים מידי.
בספטמבר 2006, פותח קבוצת תנועה באישור של רות. בפלייר אני כותב שהתנועה מביאה לתפיסה עמוקה ורב מימדית של המציאות.
אני מתכוון בכך שהתלמידים שלי ילמדו לראות רבדים מעודנים יותר של המציאות ולא רק את הרובד הגס שלה. רק שאצלי יש רק רבדים מעודנים והרובד הגס לא קיים כלל. אין לי בית, אין לי מקצוע- בקיצור, רבדים מעודנים בלבד. החיים שלי הם כמו מהות שאין לה קליפה לשבת עליה. אולי אפילו הם לא מהות- כי זה לא מתחלק באמת למהות וקליפה: זאת מהות וזאת מהות.
מנותק ממהות אחת, אבל מלמד איך לנוע בין המהויות:
"אנחנו חזקים….
יכולים לערוף למישהו את הראש….
כדי למשוך תלמידים,אני מפרסם כתבה על תנועה:
"דרך התנועה אפשר להבין מחדש את הקשר בין המפרקים השונים, את הקשר למשקל ולאדמה, ולקחת מחדש אחריות על אופן היציבה והתנועה. יש צורך ואפשרות – כמבוגרים – להסיר את החיץ שבתוכנו, לתת לעצמנו להיות שוב רגישים ופגיעים, במקום להתכחש לעובדה זו על ידי הקהיית החושים והרגשות.
המציאות, אף שהיא נתפסת בעינינו כחירות, היא למעשה כפייה! היא כופה עלינו רגשות מסוימים, תשוקות, ואת הדרך בה גופנו מוחזק. העבודה התנועתית היא הליכה נגד כפייתה של המציאות – מאבק לשנות את הרגלי התנועה שלנו, ואת התלות שלנו בסוג החוויות והרגשות שאנחנו חווים.
ישנו מקום שהוא מעבר לחוויה ולתפיסה השטוחה של הגוף והחיים. מקום שרגיש לעצמו ומחויב לאחר.
אך כדי ליצור שינוי אמיתי של אופן התנועה והיציבה, וכדי לאפשר את הפתיחות
הנפשית, דרושה התמסרות.
התמסרות פירושה מצד אחד להיכנע לכפייה של המציאות ולהיות מוכנים להרגיש כאב, שקט ושעמום, ומצד שני, ללכת נגד כפייתה של המציאות, ולשנות את חיינו."
עדיין ביהדות, למרות ששוכב עם בחורות. מנסה להתאושש מהפרידה.
אז אני כל הזמן מדבר על מסגרת- על פיתרון כללי- על פיתרון קולקטיבי. אולי זה מה שיש בקיבוץ: פיתרון קולקטיבי? מעטים מתמסרים- צריך לשנות תפקיד ומקצוע כל כמה שנים. אני מסרב למצוא משמעות פרטית- להילחם "בתוך החיים". רוזנצוויג טוען שרק היהדות זה להיות באמת "בתוך החיים". רק להאמין באלוהים זה להיות בתוך החיים. אני מפרסם ב'מעריב' מאמר הנקרא "לא פחות מהכל": "יש צורך להעניק משמעות למשהו נוסף, מעבר למערכות יחסים: אמונה באל, אך כזו שאינה נשארת בגדר אמירה אלא באה לידי ביטוי בחיינו: אמונה בחיים, אמונה בבני אדם ואמונה שלמה בקיומו של האל. האל דורש מאיתנו "לא פחות מהכל", כך אומרים לנו המורים הרוחניים, ומבקשים מאיתנו לעשות את עצמנו כלי לרצונו. (האין זה מה שמנסות להשיג המצוות הרבות ביהדות? לדרוש ממך "לא פחות מהכל"?לתת את המשמעות העליונה לעבודת האל.) ומה פירוש להאמין באל? לתת "לא פחות מהכול"? הפירוש איננו שאנחנו סומכים עליו שהכל יהיה בסדר ויסתדר לפי רצוננו, כדי שנוכל להמשיך בחיינו, שבעי רצון וחזקים. האמונה צריכה להיות מוחלטת!! הישענות על האל בתור האופק האחרון של משמעות חיינו. לא האשלייה שמשהו חיצוני: סיפוק תשוקה כלשהיא, או מצב חיים מסויים, יתנו משמעות, אלא הידיעה כי מעבר לכל אלו לחיינו יש משמעות.האמונה שלנו חייבת להשתקף חזרה לתוך חיי היום יום. היא משתקפת בכך שאנחנו מפסיקים להגיב לשבר: לתשוקות שלנו, ל"אני" שכל כך רוצה להרגיש טוב.
יופי!! מתוחכם מאוד: לא ריחוק בודהיסטי- אלא אמונה יוקדת שלוקחת אותנו מעבר לחיי היום יום האפרוריים. האין זה הפוך ממה שרות מלמדת על משמעות שנמצאת בחיי היום יום האפרוריים. בנשיאת משא לטווח ארוך. בהעמקה? במחויבות? אצלי הכל "כללי", גם המחויבות היא ל'כולם'. להיות אמנם "למען האחר"- אבל באופן כללי מאוד. במחברת אני שואל את עצמי איך ה"טריפים " של כל אחד- כלומר הרצונות- מסתדרים עם התיאוריה שלי. כלומר, איך הקולקטיב הזה משאיר מקום למי שרוצה להגשים חלום, לפתוח עסק וכו'? אני עונה לעצמי שכל אחד עם הגורל שלו- אבל התיאוריה מוחלת על כולם. לא עולה בדעתי שהאישי של כל אחד הוא לא רק טריפ או גורל אלא הוא החיים שלו, שכל אחד הוא קודם כל מה שהוא עושה ומה שהוא בוחר לעשות….
אז חוזרים בתשובה?אני כבר מת לחזור ממש בתשובה- להיות מסודר. ד' מספר לי על החברים שלו בבית שמש שחזרו בתשובה ועובדים בדואר- כי העבודה הופכת למשהו שעושים רק בשביל שיהיה את המינימום הנדרש, והמהות האמיתית הופכת להיות התשובה, התפילה. אז גם אני רוצה יהיה לי תירוץ לעבוד בדואר, שהעולם החיצוני ידע שויתרתי על החיים ה'מערביים'- שלא יהיו ממני ציפיות ולא אכזבות.כמו שזה עכשיו, אני חי במציאות רוחנית, אבל מתבאס מזה שרואים רק מה אני משיג או לא משיג בפנימי. שאולי חושבים שאני לא משהו מיוחד.אולי בגלל זה רציתי לפרסם את הספר על לוינס- כדי להראות לכולם מה חשוב באמת: תראו, זה לא שלא יכולתי להצליח- אני פשוט לא נותן לזה את החשיבות…אותו דבר עם הספרים שלי: אני מוכשר אבל אני לא באמת יכול להרשות לעצמי להאמין בכישרון שלי או להגיד שאני סופר. אני מעדיף- אם תסלחו לי- להאמין באל.
כל זה גורם לי לקפוא. לא להרוויח כסף,ולא להוציא.לא למצוא חברה, אבל גם לא להפסיק לחפש.
אני מאוכזב מהרצון האנושי –או אולי הצורך- לעשות למען ביתי ולמען עצמי. בספר של לוינס אני מתלהב מהביקורת שלו על אנשים שיושבים 'סתם' בבתי קפה. כשסיפרתי על זה לראדו הוא אמר שזה בגלל שלוינס היה בשואה. אני עדיין לא מבין את הקשר כאן.
אני לא מוכן להיכנס למשחק. מתעקש להשקיף מהצד: אם זוגיות אומרת קטנוניות- אני לא רוצה. אם להרוויח כסף אומר לנצל -אני לא רוצה. אם החיים דורשים מורכבות- אני אעמוד על הסף.
האם אי אפשר גם לחוות כאב- וגם להיכנס 'לתוך החיים'? אם הייתי מעיז לעשות, לקום, ליפול, להתמסר לחיים, ללכת על דברים עד הסוף בלי לדעת כלום, אולי אז הייתי מבין שפשוט נתפסתי לצורה של דברים- לצורה השלילית שלהם.
אני יוצא נגד הכפייה של המציאות, שכופה עלינו לרצות את החיים- שגורמת לנו לשנוא לכאוב, לפחד- אני רוצה ללכת מעבר לזה.אני אפילו שואל את עצמי הייתכן שהאגו הוא טעות? מזל שאני עונה לעצמי שלא תיתכן טעות בבריאה.באותו זמן אני כותב שהתנועה עוזרת לנו להתנגד לכפיה של המציאות
זה אומר שבגלל ששיעורי התנועה של רות יוצרים טרנספורמציה- רציתי להשתמש בזה בשביל להשתחרר מהעולם- למצוא עולם בתוך עצמי- ולא להיות זקוק לעולם שבחוץ.מכיוון שגיליתי כל כך הרבה על החיים- על להרגיש, על לחיות מתוך הלב, על נוכחות ומודעות – לא שמתי לב שאני קצת מחוץ לחיים.חשבתי שאנשים שאינם מגיעים למקומות הנפלאים הללו- אין להם כלום בחיים.שכל מי שלא רוחני- לא חי באמת.כשאני מנסה לחזור ל'שוק' ולצאת שוב לדייטים, אני מחליט לעקוף את הפחד מההתמסרות על ידי זה שאצא איתה, בלי שום הגדרה ובלי שום רעיון של מה אמור לקרות.במחברת:להיות סניאס אמיתי זה באמת לחיות בבלתי ידוע. לצאת עם מישהי בלי לפחד שהחיים ירמו אותי- בלי לחשוב שאולי היא תהיה חברה שלי- פשוט להיות איתה בבלתי ידוע. להיפטר מרעיונות על מה אמור לקרות ועל איך דברים אמורים להיות השיטה לא מוכיחה את עצמה. מה עושים אם גם לחיות בבלתי ידוע אני לא מצליח?ממשיך בחיבור על לוינס ומסביר למה מערכת יחסים היא כזאת בעייתית:
"התלות הנפשית והמינית, גורמים להתעסקות רבה מידי בזוגיות, במיוחד שזו נתפסת כספקית המשמעות העיקרית, וגורמים לעייפות, להסתגרות של בני הזוג בעצמם, לתלות מוגזמת במין, ולאדישות לעולם החיצוני"…
מלוינס לקחתי את הביקורת על אהבה מודרנית שהיא לא ממש אהבה. אני חותר לסוג חדש של רוחניות – עם מוסר ואחריות- שהמצפון שלי לא יגיד שאני אגואיסט. (ניצול השואה….)
מה שרציתי זה להתחבר ליהדות שתיקח אותי אל מעבר.חיפשתי דרך שתיקח אותי מעבר לכל אלו.להיות מואר כדי לא להשתתף בעולם. להיות מן צופה מהצד שמצביע על הבעיות, אבל הוא עצמו משוחרר מהן.
לעבור מאמונה באושו לאמונה ביהדות, זה להחליף את המודעות במשמעות. המודעות כבר לא מספיק שלמה או נחשבת אז צריך למצוא משהו אחר. אך גם המשהו החדש הוא בעצם מנותק ממה שנעשה פה, בחיים עצמם- ממה שהתפקיד שלנו כאן אמור להיות.
בהפוך על הפוך – מה שחשבתי שיבטל את הזהות בין האנשים- יצר בעצם זהות משעממת בין כולם.
אני מחקתי את הזהות והייחוד של כולם. לי אין זהות וייחוד כי סירבתי להיות סופר אז אין לי בעייה לוותר על זה
התשובה לא יכולה להימצא שם, בקריירה וזוגיות, כי החיים מורכבים מידי!
באותה תקופה אני כותב:
אסור לי להתאהב כי:
היא לא מספיק יפה. אולי פעם היא תהיה מכוערת.
ההורים שלי לא יאהבו אותה.( מה זה אומר- שגם הם לא רוצים שאתמסר? מי שמתמסר עלול לאכול אותה בגדול)- לא מאמינים בחיים. (על חוף הים בגואה הבנתי עד כדי כמה חוסר האמונה בחיים- תמיד חשבתי שיגנבו לי את התיק)
וזה לא רק אמא זה גם אבא.
אסור לי להיות תלוי במישהי –זה אמא אומרת. אבל בעצם אומרת שאסור לי להיות תלוי במישהי חוץ ממנה.
אבל בעצם, אסור להיות תלוי במישהי כמו שהייתי תלוי באמא.
מה יקרה אם אתאהב במישהי? מה הסכנה?
אני מתבאס שאני מתעסק רק במערכת יחסים כאילו זה כזה חשוב.
– המתקשרת אמרה שהייתי בשואה בגלגול קודם…-
אבל בכל זאת זה חוזר, אפילו בחלומות:
בלילה חלמתי על ל' האקסית שהייתה לי לפני מ'. גם היא התייאשה ממני בסוף, וגם עליה התאבלתי שנה. בחלום היא אמרה לי שהיא חשבה שאני יותר רציני ושאני אציע לה חתונה…
אני כועס על ההתניה שיש לי על כך שאני שווה רק אם תהיה לי חברה. שאני צריך להוכיח לעולם שאני שווה. אולי כמו שאני כועס על הצורך בכסף ועל זה ששופטים לפי דברים חיצוניים.
אני לא מוכן להיכנס למשחק. מתעקש להשקיף מהצד: אם זוגיות אומרת קטנוניות- אני לא רוצה. אם להרוויח כסף אומר לנצל -אני לא רוצה. אם החיים דורשים מורכבות- אני אעמוד על הסף.
אחרי הפרידה לא הסכמתי לשחרר את מ'.
מצד אחד זה שהיא השפילה אותי גרם לי לרצות אותה.
מצד שני, זה שהיא השפילה אותי גרם לי לרצות להשפיל אותה בחזרה.
והתרפיסטית אמרה לי שאני שונא נשים.
האם זה לא כמו עם ההורים? ככל שהילד מרגיש עזוב, הוא רוצה אותם יותר.
אבל יש בו גם כעס כלפיהם.
שלוש שנים של סדנאות בהודו רק כדי להתחבר לכעס. ומה השתנה? שנתיים אחרי זה נזרקתי בקומונה ליד אילת, עם עוד עשרה חברים יוצאי הודו. אבל גם שם לא מצאתי את התשובה. עכשיו אני חוזר בתשובה.
אבל למה הדברים העמוקים לא עוזבים אותנו. (אולי אנחנו לא עוזבים אותם?)
רק לאחרונה הבנתי איך אני כל הזמן מרגיש מושפל.
(כמו הידידה אז בסיני שרק חיכתה שאגיד עליה משהו לא טוב כדי שהיא תוכל להעלב)
כל דבר שעושים לי גורם לי להרגיש חסר אונים ומושפל.
ומצד שני רצון לנקום, להראות להם שאני יותר טוב.
אמרתי לעצמי שאני רוצה לרפא את המושפל שבי.
זכותי לקיום נמצאת, בלי קשר לאף אחד ולשום דבר.
לא צריך להתעסק בעניינים של אף אחד ולאף אחד אין ממש עניין בי.
כל אחד עסוק בשלו. ככה זה צריך להיות. אני צריך להתעסק בבחירות שלי: אשה, ילדים, מקצוע. אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. גם לא קומונה או קהילה שהם חיפוש אחרי בית, בלי שאצטרך להקים אותו בעצמי. ואלף סדנאות כדי לרפא את הפצע שבפנים. אולי צריך לעזוב את זה. להתמסר למשהו- נגיד ליהדות- ואז להקים משפחה ולהוליד ילדים.
נמשיך עם היהדות.
יומיים אחרי הפרידה ממ' שכרתי דירה קטנה בשכונת שפירא.
אני עובד במקום שמשלם 18 שקלים לשעה. גר בבית שאני לא אוהב, בלי טלפון ואינטרנט- כי מהרגע שנכנסתי אליו, אני כבר מתכנן לעזוב אותו. ישן 2 לילות בשבוע בהוסטל –בלי שמשלמים לי תוספת שכר, ונותן ערך עליון ליהדות- לחזרה בתשובה.
מחליט לכתוב ספר הנשען על ההגות של עמנואל לוינס, הפילוסוף שמשלב יהדות ורוחניות.
חזרה לתקופה שלפני הפרידה:
ממשיך להתחזק ביהדות. כבר חושב בסתר על לשים כיפה, ומתפלל בבית 3 פעמים ביום: היהדות תיקח אותי מעבר לסבל- אני אציב את האל מעל ה"חיים האלו", את ה"אחר" מעל האגו הקטנוני שלי. ואז יהיה בסדר. וגם יהיה לי תירוץ כן לגור עם מאיה, כי היהדות תהיה המרכז ואני לא אצטרך להיות באינטימיות
מה זה אינטימיות? האם אינטימיות היא התמסרות? זה משהו שאתה לא מפרק. שאתה הולך עליו עד הסוף.
מה רציתי? שמישהי תדאג לי. שתתעניין בי . שתרצה לעשות לי טוב.
בלב רציתי רק את הצורה של הביחד –אבל בעצם רציתי להישאר לבד- כלומר ביחד אבל לבד.
אז עוד לא ידעתי מה זה להיות עם מישהי. מה זה לאהוב מישהי.
כשכבר מצאנו דירה בתל אביב ועמדנו לעבור לגור יחד, החלטנו להיפרד. הכעס והמתח בינינו ניצחו אותנו וגרמו לנו לוותר על הקשר. אחרי כל מה שעברנו יחד, אנחנו מפרקים הכל וכל אחד פונה לדרכו.
במחברת:
האם כל הרצונות לקבל הם בלתי רוחניים? האם הם אומרים שאני תלותי או פחות מפותח או יותר מזוהה?
מה כל כך מפחיד אותי הלכה למעשה בלקבל? בלהיות תלוי? האם בשביל להישאר חופשי או רוחני אני חייב להישאר לבד?
אולי אם לא אהיה לבד לא אהיה רוחני באמת- אם אסחף אני עלול להיסחף רחוק מעצמי- אני הרי לא באמת מאמין שאלוהים שומר עלי.
אולי זה עד כדי כך פשוט: ההורים חנקו אותי ובשביל להיות חופשי עלי להיות לבד. אסור לתת למישהי להתקרב. על כל דבר שאסכים לקבל אשלם בגדול.
יותר מזה: אסור לזוז! אסור לנשום! אסור שיראו אותי, אסור שיבחינו בי יותר מידי. אסור שיצפו ממני, שיצחקו עלי, אסור שישפילו אותי.
למה אסור לקבל רוך ומגע? אני לא רוצה שאנשים יחשבו שאני מישהו מיוחד- כי אז הם יחנקו אותי.
מצד שני – אני פוחד שהם יחשבו שאני סתם מישהו – כי זה אומר מוות.
בגלל זה כתבתי ופרסמתי את הספרים שלי?
שוב כותב לעצמי במחברת:
בי ובמ' היו כל כך הרבה שנאה וכעס. איך היינו אוהבים אחד את השני?
האם באמת יש אהבה בזוגיות? האם אנשים עם שנאה בתוכם יכולים באמת לאהוב?
זוהי השאלה שבגללה כתבתי את הספר השני שלי: לא יתכן שאנשים שרודפים אחרי אהבה, ומצליחים כאילו "להתמסר" לנישואין- אם אין להם בעצם אהבה בתוכם, והם לא עשו "עבודה פנימית", הרי שזאת לא אהבה, מקסימום משחקי שליטה ותלות. אז מה שווה הכל?
מדוע שאתמסר אם הכל יכול להיות שקר? השקר הגדול- אחריו חיפשתי. ממנו פחדתי. מה יהיה אם קריירה זה גם אשלייה. אם אלך לשם ואגלה שזאת הייתה טעות.
ואם אצליח ואתפרסם רק בכדי לגלות שהפכתי לעוד אגו מניאק שמתלהב מעצמו. לעוד סלב עלוב ושנון שחי את החיים מה"מיינד שלו".
ומצד שני: קיפאון- כי כן יש בי רצון לעשות, ויש לי מה להגיד ומה לתת.
אבל תמיד לא עד הסוף- כי קיים סיכון שה"אני" לא באמת קיים. וקיים סיכון שאני לא הולך על הדבר הנכון או שהחיים יסחפו אותי למקומות בלתי ידועים
האם בעצם הרצון שלי להיות בחוסר שליטה גרם לי לעשות ההפך- להיות כל הזמן בשליטה מלאה? כדי שלא אסחף פתאום אחרי משהו, שלא אמצא את עצמי 'לא חי' פתאום. מת. או חי חיים של שנאה?
ואולי אותו דבר עם כסף- פחד להיות זקוק לכסף- להאמין לכסף- גרם כל הזמן לקיפאון –ש שלא אעשה משהו שיגרום לי להיות זקוק לכסף. כי מי יודע מה יצא ממני פתאום.
ושוב:
"יש לנו חוסר אמונה בעצמנו ובעולם- אז איך נאמין זה בזה?"
בקיצור התבכיינות.
ולמה כשמישהי כן נתנה לי אהבה ורכות –לא הייתי מוכן לקבל? מה הייתה הסכנה הגדולה. הרי באותו רגע שמישהי רכה אליך- זה לא קשור אם יש בעולם שנאה או אהבה.
אולי חשבתי שזה מחייב אותי להחזיר לה רכות." אני לא רוצה להיות "חייב" כי אז לא אוכל להיות אוטנטי.
איזה מין עולם זה של תלות וחוסר אוטנטיות!!…
אסור לקבל כי אז נהיה חייבים לתת.
אז יוצרים עם ההורים ועם אנשים אחרים, מערכות יחסים מוזרות שבהן אני מקבל אבל לא חייב להחזיר, לא חייב לתת.
אבל האם זה נכון לפסול את כל הדברים הללו? להשתמש בהם כהוכחה לחוסר האמיתות או חוסר הטוהר של הדברים.
(אז גם מגיעה ההתחברות ליהדות- לעולם נקי וטהור יותר. עולם שבו האדם הולך אל עבר האחר- אל מעבר לעצמו.)
וכשמ' אמרה: זה פה קרוב- תעשה את זה עם אשתך והילדים- למה זה לא מספיק טוב?. אמרתי שלא, זה חיב להיות גדול יותר.
לא יכולתי לקבל את דעתה שלהקים משפחה זה כבר ללכת "מעבר", שהמחויבות מתחילה בבית. ראיתי את ההתעסקות האובססיבית של משפחות אחרות בילדים /נכדים שלהם וזה היה נראה לי על גבול הבלתי מוסרי…
אמנית אחת אמרה שלהקים משפחה זה לא היה מספיק טוב כי זה לא 'לגאול את האדמה'… אולי ככה חינכו אותנו בקיבוץ?
אני התעקשתי שהמטרה בחיים זו היכולת לראות את האחר, ושהיהדות היא הדת שמציבה את הזולת לפני ה"אני". וגם כשאמרו לי שהיהדות אינה כזאת- התעקשתי שבמהות היא כן.
האם העדפתי לבחור בקליפה – אולי ידעתי בתוך תוכי שהיא תהיה מספיק גדולה כך שלא אצטרך להתחייב על ה"בתוך" המהותי.
ואחרי שלא הסכמתי להתמסר- התחלתי להתאבל: איך שנה שלמה של קרבה ירדה לטמיון. איך רגע אחד מרגישים קרובים ורגע אחריו אין כלום.
בקיצור התבכיינתי לאלוהים.
גם עם שאר האקסיות שלי התנהגתי ככה. הייתי בשוק מוחלט כשהן עזבו.
הן בעצם אומרות: אם אתה לא רוצה, אין בעיה, רק תגיד. העסקה תתבצע עם מישהו שרוצה.
האקסיות שלי חיפשו מישהו שיתמסר להן. פעלו לפי אינסטינקט הישרדותי, קר ופרקטי. ואני לא הבנתי איך אפשר כך להמשיך הלאה- רציתי שהגלגל יוחזר לאחור ואוכל לקבל פירות אחרים על המעשים שלי.
אולי אם היו עוזבות אותי מסיבה אחרת היה לי קל יותר לקבל שזה הגורל- האל- כי אני עשיתי את מה שדרוש. אבל בדרך שזה קרה, תהיתי אם זה אכן מה שהיה צריך לקרות, או שמא הפחדים הכריעו אותנו.
כעסתי על עצמי ש"כמעט הצלחתי ועכשיו שוב אצטרך להתחיל 'מהתחלה'".
אחרי שמערכת היחסים התנפצה, התחלתי לכתוב במחברת. ניסיתי להבין מדוע רציתי כל כך להרוס את הקשר, לחזור להיות לבד. אפילו שחשבתי שאני הולך על הקשר, בתוכי עשיתי כל מה שיכולתי כדי להרוס אותו.
במחברת:
הצורה לא מוצאת חן בעיני. עם מישהי שאין לי איתה כלום עדיין זה הגיוני בהחלט, אבל עם מישהו שאנחנו אוהבים זה ילדותי להידבק לצורה. אבל זה שוב היה חזק ממני.
מה הסתתר מאחורי זה?
אני יוצא למסע, לחפש תשובה לחוסר היכולת שלי להיות במערכת יחסים ולמבוי הסתום שאני מרגיש לאחר שנים של מסעות בהודו ומגורים בקומונה של יוצאי הודו במדבר, בשיטים. (הדברים מהמחברת כתובים בהטיה).
פוחד שהיא תחשוב שאני לא מרוויח מספיק. שתרצה פתאום מישהו אחר.
מפחד לעשות לה ילדים, להתחתן איתה.
מפחד להזדקק לה. שאוהב אותה והיא לא תרצה אותי.
אז מה הפתרון? או ללכת אל מעבר ל"אני" או להתמסר למישהי ולבטוח שההתמסרות תיצור את הביטחון. כך אמר הרב יובל.
מפחד שהיא לא תעזור לי שאבקש- שאני אשבר והיא תברח.
פחד מהתמסרות כי אי אפשר לדעת מה יקרה. פוחדים "ללכת על זה", ללכת על כל הקופה, כי אנחנו עלולים להפסיד הכל.
וכתבתי:
מה היא בעצם נותנת לי? סקס. ביטחון. אינטימיות. שותפות.
אני פורט את זה לפרוטות ושואל האם זה שווה את ההתמסרות. האם אין בזה "קבצנות". צורך? תלות?
כל הדברים הללו נתפסים כשלילים. (ואולי הם אכן שלילים כשאנחנו עושים הכל כדי לא לאבד אותם וחושבים שאנחנו זה רק הצורך שלנו והפחד שלנו מלאבד את זה.)
בקיצור- לא יכולתי להכיל את כל זה ושנינו וברחתי ממערכת היחסים כל עוד נפשי בי.
הספר החדש הוא מעין יומן שכותב הגיבור (אני) לאחר שבגיל שלושים, הוא נפרד מבת זוג עימה גר באשרם שהקימו בדרום הארץ ומנסה להבין מדוע אינו מסוגל להיות בקשר.
תוך כדי ההתרחקות מהווי "הודו"- הוא מתחיל לחזור בתשובה.
בחלק השני של הספר כותב הסופר מעין בלוג או טוב שבועי, בו הוא מנסה, כעת בגיל 31, למצוא בהירות בחייו ולהצליח למצוא בת זוג, בית, להשלים לימודים באוניברסיטה ולגבש שיגרת חיים דתית- חילונית.
החלק האחרון של הספר פוגש אותו כאשר –בגיל 32 – הוא מוותר על החזרה בתשובה, ומנסה 'לחזור לחיים האמיתיים': למצוא עבודה בה ירוויח קצת יותר משכר מינימום… לקיים מערכת יחסים ולבחון מיהו ומהו בתור אדם בוגר.
ניסיונו לתעד את תהליך ה'ניצחון' מוטל כעת בספק, וכלל לא ברור שהרעיונות שלו יעמדו במבחן המציאות.
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 