בסוף השיעור בשבוע שעבר התפתח דיון האם יש בחיים מצבים לא נעימים או שמא אנחנו בוחרים לחוות זאת כך?
אחד התלמידים הזכיר את ביירון קייטי ואת "לאהוב את מה שיש" ואמר שאין בחיים אי נעימות אלא רק בחירה שלנו לא "לאהוב" מצב כלשהו.
אני לא השתתפתי בשיחה. בדיוק מיהרתי לוטרינר כדי להרדים את הכלבה שלנו ליידי שלקתה בסרטן אלים, שאילץ אותנו להיפרד ממנה, אחרי כמעט 8 שנים שהייתה חלק מהמשפחה שלנו.
אז ברור שיש בחיים חוסר נעימות וברור שיש בחיים כאב. ויש לא מעט כאב. על פי הבנתי , מרבית השיטות והגישות הן ניסיון להימנע מהכאב, כפי שכתבתי כאן ב2014.
גם ברמה התיאורטית, "לאהוב את מה שיש" זה מאמץ שעושים כאשר לא אוהבים את מה שיש…. ולכן ברור שיש דברים שאנחנו לא אוהבים, שאינם נעימים לנו ושגורמים לנו כאב.
אז לדעתי אין טעם להתאמץ לאהוב את מה שיש. אם כבר אז הייתי אומר להכיל את מה שיש – את הכאב, את חוסר הוודאות וחוסר הנעימות.
אך מעבר לכך – גם מילים כמו "להכיל", אינן נוגעות בחוויה עצמה. ורק כמה ימים לאחר שליידי מתה, באמצע נסיעה באוטובוס, פתאום יכולתי להרגיש את העצב והכאב על המוות שלה.
וכשאני נמצא בחוויה עצמה, המילים כבר לא רלוונטיות. אפשר לכתוב בפייסבוק שאתה עצוב או לספר למישהו שהכלבה שלך מתה, אך זה לא יהיה הכאב עצמו או העצב עצמו.
אבל זה כבר עניין אחר…..
פרסום להשבוע: אתר גלאי מערכות כיבוי אש פתרונות מיגון מאש בחיפה ובצפון
איכשהו אני ממשיך לכתוב כאן על הקיבוץ…. אפילו שהקיבוץ לא ממש נוכח בחיי היום יום שלי כאן בקריית טבעון, עדיין אני חש בו אם דרך המשפחה שלי, אם דרך אנשים שאני פוגש שהכרתי פעם, ואם דרך קיבוצניקים אחרים שפוגשים כאן בטבעון.
לפני שבוע הייתי אצל סבא שלי בקיבוץ. הוא כבר בן 88 ונסעתי לראות מה שלומו. בדרך ניצלתי את ההזדמנות וקפצתי לרחוץ בים. הדרך לים, השהות בחוף הים והחזרה מהים הספיקו לי כדי
1. לראות המון אנשים שאני מכיר
2. לראות המון אנשים שאני לא מכיר
3. לראות כמה המון אנשים יש בקיבוץ…
4. לחשוב שהקיבוץ הוא מקום מטורף….
ולמה זה? ראשית זה רק מעיני המתבונן וזו רק מחשבה שהייתה לי באותו רגע. אבל מה שהרגשתי זה את האינטנסיביות הבלתי נסבלת של חברה סגורה שעושה יחד את אותם חוגים, מעבריה יחד את שעות הפנאי באותם מקומות, ומנסה ביחד להחליט לעצמם איך תתנהל החברה הגדולה הזאת. וכאשר אומרים לי שהיום כל אחד מוצא את הפינה שלו – זה רק מראה לי שגם אף אחד לא באמת מוצא את הפינה שלו וגם התקווה הזאת למצוא את הפינה שלך היא לא דבר נורמאלי.
אני יכול להגיד על עצמי, מחוץ לקיבוץ שהשיאפה שלי היא לכבוש את העולם. (כן כן , עדיין.. אפילו שגיל 40 כבר מתקרב…) אני לא רוצה את הפניה שלי. ויחד עם זאת אני לא רוצה לפגוש כל הזמן את אנשי הקהילה שמעורבים/לא מעורבים בחיים שלי.
בכל אופן אני אוהב את הקיבוץ, את הים, ואת המשפחה שלי.
היום שתי פרסומות קטנות שאני נאלץ לשים. (על יוקר המחייה אדבר בפעם הבאה…)
צפיתי בסדרה יחפים – סדרה בת שישה פרקים על שלושה דורות בחיי קיבוץ, או ליתר דיוק, שלושה דורות של אנשים החיים בקיבוץ: המייסדים, דור הבנים הראשון, והדור שכבר נולד לקיבוץ וותיק בשנות השבעים וגוגל בשנות ה80.
הסדרה היא פספוס גדול, וחלק מהדמויות ממש לא מצליחות להתפתח בגלל הקושי להכניס שלושה דורות בשישה פרקים.
אני חושב שבכל זאת אהבתי את הסידרה כי היא הזכירה לי את הילדות שלי בקיבוץ, ואת שנות ה80 שהם גדלתי והתחלתי להתבגר בקיבוץ אשר ניסה להשתנות ולהבין מה הוא בדיוק רוצה להיות.
אבל מה שהכי השפיע עלי היה משפט אחד שנאמר שם: הם אמרו (בסארקאזם) שהקיבוף הוא המצאה גאונית: במקום שאחרים יעבירו עליך ביקורת, אתה כבר לומד להסתכל על עצמך כל הזמן מבעד לעיניים של אחרים, וכבר להעביר ביקורת על עצמך.
זה פתאום הרגיש לי נכון בצורה נוראית וכואבת. והרגשתי שעל אף שהתרחקתי מהקיבוץ, אני עדיין ממשיך לפעמים להסתכל על עצמי בעיניים של האחרים ותמיד כבר להרגיש לא בסדר ולא נעים.
אז אני מאחל לעצמי לאט לאט לשחרר את המקום הזה, ולחיות חיים יותר משוחררים, וללא הכפתורים האוטומטיים של העיניים החיצוניות האכזריות.
השנה זו הפעם הראשונה מאז סוף כיתה יב' שאני חווה את החופש הגדול. כי זו הייתה השנה הראשונה שהבן הגדול הלך לגן – ולכן גם הגיעה חופשה של חודש וחצי.
ומה התגלה: שמחוץ לקיבוץ, החופש הוא לא כל כך גדול… כאן אין חופש מאורגן ואין מטפלות שמשגיחות על הילדים כל הקיץ.
ומה עוד גיליתי: שזה ממש כיף להיות עם הילדים. אני ממש מקנא באישתי לנוסעת איתם כל יום לים או לבריכה. (כמובן שהתמזל מזלנו ואישתי גם כן בחופש, אחרת באמת לא יודע מה היינו עושים). ולילדים כיף איתנו. אין מה להגיד – זמן איכות זה דבר שאסור לוותר עליו ולא למכור אותו בזול.
איראן – קראתי אתמול כתבה של סבר פלוצקר והשתכנעתי שעלולה לפרוץ מלחמה עם איראן. זה כמובן נושא מאוס שכולם מדברים עליו. אבל אני בספק אם אנחנו ממש מבינים כמה נורא יכולה להיות מלחמה עכשיו. במיוחד להורים צעירים כמונו שפתאום יש להם כל כך הרבה מה להפסיד.
מקווה שאלוהים ישמור עלינו.
(אבל עלתה לי מחשבה – שבזמן מלחמה כשכל אחד מפסיק לעשות בשביל עצמו ומתגייס למען המדינה -אז יש לנו הרבה יותר כוח).
מחלות
והנה -אף ללא מלחמה יש בכל יום עוד ועוד אנשים המגלים כי נגזר עליהם לצאת למלחמה פרטית – מלחמה עם מחלת הסרטן. אמנם להרבה יש תמיכה גדולה מהמשפחות ומהחברים, אך זה דבר עצוב ומטריד, ונדמה שיותר ויותר אנשים נהיים חולים.
נקווה שאלוהים יגן עלינו ויביא לכולם רפואה שלמה. (ואל תדאגו -אני לא מתחזק בכלל. באמת).
אז הנה התחילה לה 2012 כמעט בלי ששמנו לב. הימים הופכים לשבועות והשבועות לחודשים ועכשיו מסתבר שהחודשים הופכים לשנים! מה יהיה? זה בדיוק מה שהמורה הרוחנקרישנמורטי הזהיר מפניו. אך כנראה זה כך בשנים שיש לך ילידם קטנים: הלילות לא ממש לילות והימים לא ממש ימים.
ובכל זאת -אני מרגיש ששנת 2012 מוצאת אותי חזק יותר, בשל יותר, ובטוח יותר במי שאני ובמה שאני רוצה לתת לעולם. ומצד שני מנסה להפנים בתוכי את הידיעה שהכל זמני כי הכל באמת באמת זמני….. לא בתור קלישאה אלא בתור ידיעה שהחיים כפי שאנחנו מכירים אותם יכולים להיעלם ברגע. חלמתי בלילה על מצב של מלחמהואני מנסה להשיג שקית אורז…
אבל לא על כך נתכוונתי לכתוב. אני דווקא מציין שאפשר וצריך לחיות חיים מלאים . חיים של אהבה! אז שתהיה שנה אזרחית טובה.
חשבתם פעם לעצמכם מהיכן באות המחשבות? מאיפה מגיעות לראש שלנו כל המחשבות הרבות הללו?
אם אתם מחפשים רוחניים "אמיתיים" הרי שוודאי נתקלתם בשאלה הזאת וניסיתם לבדוק איך עוצרים את המחשבות או איך משקיטים אותם וכך הלאה
אז אמנם אני מחפש רוחני וותיק- אבל השבוע הייתה לי תובנה מעניינת בנושא: פשוט ברגע אחד חוותי כיצד המחשבות באות מחוץ לנו. אני לא יודע מהיכן בדיוק, זה כאילו הן מגיעות מתוך איזו תודעה קולקטיבית ויוצרות את התחושה שלנו של "אני " נפרד של מעין יישות נפרדת.
ומה קורה כשאני עוצר את המחשבות מלהיכנס לתוכי? אז מגיע שקט ושלווה שהיא קשורה למהות האמיתית שלי, למי אני לפני שאני נפגש בתודעה הקולקטיבית הבנוייה כנראה על "שניות" -על קונפליטקטים, רעיונות ורצף מחשבתי שאינו עוצר בדרך כלל.
טוב הגזמתי קצת -הדברים נשמעים פתאום מסובכים. כל מה שחשוב לנו לדעת זה שהמוח שלנו לא בהכרח מייצר מחשבות – הוא פשוט מאפשר להן לזרום לתוכו. אז לא צריך לעצור את המחשבות בכוח, אלא בעדינות רבה ניתן לעצור את הכניסה שלהן, להישאר בתחנה מבלי לעלות על הרכבת. נחמד שלא?
אז יש לנו בית פנימי בו אנו יכולים להיות בשקט ללא מחשבות וללא דאגות. איזה כיף זה.
גילוי בלתי נאות: אני כבר לא קורא ספרים כמו פעם. אפילו לא חצי ממה שהייתי קורא. פעם הייתי איש של ספר. היום אני איש של תנועה במקרה הטוב….
ובכל זאת אני אצהיר שהספר של ניקול קראוס "בית גדול" הינו ספר נפלא והינו יצירה ספרותית מדהימה ורחבת יריעה. גם כישראלי וכיהודי הכתיבה של קראוס מחברת אותי למקום שבו כולנו היננו כל כך יהודים.זה מאוד מרשים לראות סופרת אמריקאית , צעירה יחסית, שמצליחה להאיר בצורה כל כל מדוייקת וכל כך מיוחדת את האדם היהודי באשר הוא.
אך גם ללא היהדות זהו ספר יפה וחזק. אם יש לי טענה אחת היא שלקראת הסוף כל הדמויות מגיעות למבוי סתום מאוד טראגי ואין בספר כמעט סיומים אופטימיים. דבר נוסף – לא ביקורת אך הייתי שמח לשמוע עוד קצת על חלק מהדמויות. בעיקר על יואב , על לאה ועל בת זוגתו של יואב.
כיף לדעת שיש אנשים שכותבים כל כך נפלא. כיף לחזור לקרוא ספרים שמשפיעים עלי וממלאים את הנשמה.
תודה לניקול קראוס היהודיה והסופרת הנפלאה.
מגיע לי מזל טוב. אני שוב אבא בפעם השניה!. נולד לנו בן מקסים בשם לוטם. הוא כבר כמעט בן שבועיים והוא ממש מקסים. עד לפני יומיים הייתי כנראה במצב של הלם מהשינוי האדיר שזה הכניס לחיים שלנו, מהקושי הגדול ומהמורכבות של להיות עם שני ילדיםהיא אולי אפילו גדולה מהקושי להתרגל לילד ראשון.
אבל אני לא אלאה אתכם בקלישאות -רק אומר שביומיים האחרונים אני רואה שגם עם זה אפשר להסתדר – וכל דבר שנראה מפחיד מאוד הוא בסוף לא כזה מפחיד. קלישאה, אבל כדרך כל הקלישאות, היא מבוססת רק על עובדות (יצחק קרונזון, "אמא שמש ומולדת")
אז אם גלשנו כבר לענין אחר אז "אמא שמש ומולדת" הינו ספר הילדות שהשפיע עלי יותר מכל ספר אחר. אם אתם נתקלים בו איפהשהוא אני מאוד ממליץ לקרוא אותו ,במיוחד אם יש לכם אופי סנטימנטלי כפי שהיה לי בתור נער (ואולי עדיין יש לי?……)
אצטט ציטוט נוסף משם שאני עדיין זוכר בעל פה, למרות שעברו עשרים שנה.
השנים שחלפו, היתה אמא אומרת, ככוסיות יין שרף הן לשתיין. לראשונות יש השפעה חזקה, אך אלו שבאות אחריהן נבדלות זו מזו בקושי, וככל שגדל מספרן כן הולך ההבדל בינהן ומתמעט. (שם, שם).
אז בואו ניזהר ונחיה את החיים כאילו עכשיו זה הרגע היחיד!
בעוד מספר שבועות בעזרת השם אהיה שוב לאבא. כלומר, אני כל הזמן אבא , כבר שנתיים רק שעכשיו אהיה אבא לבן נוסף. אין דבר יותר כיפי מלהיות אבא. השמחה שהילד שלך מכניס לחיים שלך ושל כל המשפחה היא אדירה. השמחה שהיא מנת חלקו היא ממש ממלאת את כולנו באינריגה חיובית ובתחושה של הוקרת תודה.
אבל איך שומרים על זה? איך מצליחים לשמור על הטוהר, על השמחה ועל התמימות של הילד בעולם של הרבה אלימות?
קשה ומפחיד לראות את כל האלימות שאנו חיים בתוכה ואיך היא משתקפת כבר בהתנהגות של ילדים קטנים. אני לא מדבר על קצת שתלטנות וקצת מאבקי כוח טבעיים, אלא על …. על מה? אני לא בדיוק יודע למקד את זה, אבל כל כך הרבה ילדים זורקים אבנים אחד על השני. כל כך הרבה ילידם מתחצפים.כל כך הרבה הורים נותנים לילדים שלהם "פליקים" או צעקות גסות בכדי להפחיד אותם, בכדי לגרום להם להפסיק או בכדי "לחנך" אותם….
לכן העולם שלנו הולך ונהיה יותר ויותר אלים.
אני נוגע כאן רק בקצה הקרחון של האלימות השזורה בחיים שלנו. אני רק רציתי לומר שצריך לשמור על הילדים שלנו מאוד.
בהצלחה
השבוע היו לי המון תלונות כלפי העולם וכלפי בת הזוג שלי. תיכננתי לומר לה את כולן ואפילו עשיתי לי רשימה קטנה של תלונות ודברים שמפריעים לי ושמונעים ממני להיות מאושר באמת….
אבל אז נזכרתי במשהו שאמרו לי פעם: שאין לי סיכוי לשנות אף אדם אחר. אז שאלתי את עצמי האם אני מוכן באמת לקבל את המציאות כפי שהיא? האם אני מוכן להחליט להיות אומלל ומסכן ולהחליט להיות שמח עם מה שיש? להחליט לקבל את הכל באמת באמת עד הסוף? החלטתי שכן: החלטתי לא להביט לאחור אלא להמשיך כל הזמן קדימה ואפילו אם אני מתרגז ממשהו, שזה דבר טבעי, אני יודע שזו המציאות שאני נמצא בתוכה ושי לי את הבחירה לחיות חיים של אושר ושמחה או לחיות חיים של קורבן שמתלונן על מה שיש ועדיין מעיז לכנות את עצמו "רוחני"…
אז החלטתי וקצת גם ביצעתי ואני חושב שמשהו אכן השתנה.
הידד למורים הרוחניים שלנו!
מסע פנימי וחיצוני - נדב חייקין בנתור 