ארכיון קטגוריה: בית

צייטגייסט וגם סאטסאנגים של אדוויטה

רשמצים לאחר צפייה בסרט צייטגייסט  ביוטיוב וגם מספר סאטסאנגים של אדוויטה ביוטיוב:

 

ראיתי אתמול גם את החצי השני של צייטגייסט .  ההתחלה של זה גרמה לי לחשוב פתאום באיזה עולם מטורף אנחנו חיים. כל כך קל להיקבר בטרדות היום יום ובשאיפות היום יום ולא לראות את התמונה הגדולה.

בכל אופן -אני מאמין שעבודה רוחנית יכולה להביא לשינוי. לפני שנה בערך, רות המורה לתנועה שלי, אמרה באמצע שיעור: אנחנו מנותקים מהגוף שלנו ומעצמנו. בגלל זה אנחנו מנסים כל הזמן לטפס אחד על השני. מזהמים את הסביבה.

באותו שיעור הבנתי שזיהום הסביבה קורה בהרבה מישורים: באיך שאנחנו מדברים לאנשים, איך שאנחנו נוהגים, איך שמנסים לנצל ולטפס על אחרים וכו'.

בקיצור -זה נתן לי תחושה של משמעות לעבודה שאני עושה בתנועה…..

לגבי הסאטסאנגים של האדוויטה – אני אמנם קצת רחוק מזה ומאוד "מאמין" למציאות הזאת ולמחשבות שלי אבל: אני חושב שבסופו של דבר השאלה שאתה צריך לשאול את עצמך בחיים עצמם זה האם יש לך מטרות, מהן בדיוק ועד כמה חשוב לך להשיג אותם. למשל אם תלך לראש יהודי -שזה המקום שהיינו הולכים אליו בשבתות פעם -תראה שכל העניין של היהדות שם זה כדי שאנשים ימצאו זוגיות…

אז נכון שזאת לא רוחניות חתרנית כמו האדוויטה. אבל בכל זאת : אם המטרות שלך בשלב זה הן לעסוק במה שאתה אוהב ולהכנס לזוגיות ולהביא ילדים – אז צריך לראות אם האדוויטה לא עומדת בדרך של זה. תראה משהו מעניין שכתבתי לפני מספר שנים:

האתגר הגדול אינו דווקא 'לא להאמין לאשליה', אלא: 'כן להאמין באשליה'
אחרת כל הזמן יש  עצירה עצמית. בכל פעם שאני מתחיל לעשות משהו ומתייחס לזה ברצינות, פתאוםאני  מפסיק ונזכר ברכיב האשלייתי שבו.

אז בהחלט להאמין באשלייה. וכשמאמינים  אז אסור למצמץ. אני חייב להאמין באמת שאני אוהב, להאמין  שאני חייב למצוא עבודה, להאמין שאני צריך להעמיק, להאמין שאני חייב להתקדם.
אם אני ממצמץ ,אני כאילו שובר את האשלייה, אבל בגלל שהיא כל פעם חוזרת, אני נשאר תקוע.
לכן חייבים להציב מטרות וללכת עליהן בכל הכוח.

מחול אחרון ופרידה

רשומה אחרונה בחיבור זה:

קודם לכן, נאמר שכשאנו מוכנים לחוות כאב, אנו מפסיקים להתנגד לכפייה של המציאות.אנו מפסיקים לנסות לדחות את הכאב ולברוח מתחושת הריקנות, חוסר המשמעות והפחד, שהמציאות ממילא כופה את קיומם.
כעת מובא הניגוד לכך:על האדם להתנגד  לכפייתה של המציאות, הגורמת לו להיות מונע על ידי התשוקות והרצונות הבלתי כלים. האדם עומד אל מול המציאות ובוחר להתנגד לה, ללכת מעבר לה. זו אינה התנגדות חד פעמית, אלא אינסופית, שוב ושוב האדם רוצה להסתגר בתוך עצמו ולפעול למילוי תשוקותיו ושוב ושוב, לנוכח האל ולנוכח פניו של הזולת, הוא הולך מעבר לעצמו ובכך בוחר בטוב.
על אף שהטוב הוא מהותו של האל, אין זו בחירה קלה –להתנגד למציאות, ולא מובנת מאליה. הטוב הוא כה שביר, כה פגיע אל מול גסותו של האגו המעוניין בעצמו בלבד. רק אנושות בוגרת אשר מוכנה לחוות כאב מחד ולהכיר באחריותה מאידך, יכולה לקיים את הבחירה האלוהית, בחירתה הקדומה של האנושות.
הרצוא ושוב, בין הפנים, לאלוהי- החוץ המוחלט, מאפשרים לאדם להגשים את מהות קיומו, להיות קרוב לעצמו, להיות למען זולתו לבחור בחיים ולהיכנע לאל.